כותרת ספרו של כוכב הסטטיסטיקה והתחזיות נייט סילבר - ספר שהתיישן מעט בחלוף חמש שנים מאז צאתו לאור - העידה על תוכנו: “האות והרעש”, זה שם הספר. האות – סיגנל במקור – הוא זה שמעיד על אירוע או על תופעה שראויים לתשומת לב. הרעש הוא רעש הרקע - כל מה שמפריע לשים לב לאות.
בעיית האות והרעש רק החריפה מאז שיצא לאור ספרו של סילבר – ספר מצוין, אגב, אם מישהו הבין אחרת. אתם מכירים את בעיית האות והרעש מהרשתות החברתיות, מהתקשורת המשוועת לתשומת לב, מהפוליטיקאים המגבירים את קולם, מהחברים שלכם, כועסים, מוסתים, מיואשים – כל אחד וענייניו. האם הציוץ המטורלל של יאיר נתניהו הוא אות או רעש? ומה עם חקירת ארוחות הגורמה של אמו? ומה עם הטיפשות העונתית של הרב שהשווה את הרפורמים למכחישי שואה? ומה עם נשיאת הקרן החדשה לישראל, שקבעה שישראל היא מדינת רשע?
מה מכל אלה ראוי לתשומת לב החורגת ממשיכת כתפיים אדישה? מה מכל אלה מצדיק את המהומה שנלוותה אליו? אפשר לנסות לחפש סימנים - הצלחה לא תמיד מובטחת.
לדוגמה, כל קביעה בנוגע ל”שמאל” הישראלי, אם כמגזר מסוכן ואם כמעוז אחרון של שפיות, צריכה להתייחס גם לנתון הלא בלתי חשוב שהשמאל היהודי־ישראלי הוא במידה רבה פיקציה. בחלוקה סטנדרטית לימין, מרכז־ימין, מרכז, מרכז־שמאל ושמאל, גודלו של השמאל בסביבות 7%. זה הכל. ועוד דוגמה – החרד”לים, חרדים־לאומיים - המגזר שמאיים לכאורה להשתלט על ישראל, לכפות עליה את תורתו של בצלאל סמוטריץ’, להקים את בית המקדש השלישי. גם המגזר הזה, ורבניו המנותקים מהמציאות, מייצרים הרבה רעש. גודלו הזעום הוא בין בין 1% ל־3% מהאוכלוסייה היהודית.
יש עוד הרבה דוגמאות כאלה. ערוץ 20 עושה רעש, אבל אין לו הרבה צופים. עיתון “הארץ” עושה הרבה רעש. אין לו הרבה קוראים. יורם שפטל עושה רעש, אבל השפעתו על המציאות, כך נדמה לי, זניחה. “שוברים שתיקה” עושים רעש, אבל בכל שנות קיומם לא התקרבו למטרתם: נסיגה ישראלית מהשטחים. מה מכל אלה הוא יותר מרעש? סילבר המתודי לא הבחין שמוריס המתלהם מזהה אותות לבואו של טראמפ. לכן צריך לשמור על מידה של צניעות, להביא בחשבון את האפשרות שגם טליה ששון וגם יורם שפטל הם אותות לבואו של משהו – חורבן, משיח, מי יודע.
התרעות פיקוד העורף