ארוסתי ואנוכי יצאנו לנתב"ג בשעות הבוקר המוקדמות. נהג מונית מצויד ברכב בצורת משאית הגיע לאסוף אותנו. לאורך כל הדרך ניהל בעל הבית משא ומתן טלפוני גועש וקולני מול אמו באשר לחובת אחיו וחלקו שלו בנוגע לתיקון הגג הדולף בביתה. השיחה החלה באופן ענייני והמשיכה עד להחלפת מהלומות מילוליות וכעסים על ימיו כילד מוזנח. אחרי שסיים עם אמא התקשר הנהג לאח המושמץ והטיח את שאריות הזעם שעוד נותרו. כשהגענו לשדה התעופה הייתי מאוכזב. ירדנו לפני סיום השיחה. הסקרנות לגבי סופו של הסכסוך המשפחתי הותירני מתוח וחצוי. 
 

אצנו קרועים מספקולציות לדיוטי פרי. שתינו קפה בעלות פעוטה של רבע ממחיר הטיסה וזינקנו מיד, בשל איחורו של נהג המונית, למשמע קריאותיה הקצובות וההיסטריות של הדיילת, לשער העלייה. מטוס “אל איטליה", הדחוק ביותר בתולדות היסטוריית התעופה, קיבל את פנינו. החברה הנ"ל במצב כלכלי אנוש ועדיין ממשיכה להתקיים.

הוויה דולורוזה בדרך לארץ המגף

ואכן, התחושה במהלך הטיסה הזכירה בכל מובן את המונח פשיטת רגל. בדרכנו למושב המטירו עלינו שותפינו לטיול האווירי ברכות מזל טוב לציון האירוסים ולרגע חשנו כצ'ארלס ודיאנה ביום חתונתם. ההתעלות נעצרה בהגיענו למושבים. כל זוג צריך לתרגל טיסה ב"אל איטליה". האינטימיות שנכפתה עלינו בשל רווחי הסרדין בין כיסא לכיסא הידקה את היחסים מיד. רק חבל שאיתנו נכרך גם גבר בגיר שהפך בעל כורחו לשותף. חבוקים אבל אופטימיים ריחפנו מעל הים התיכון.

בחלוף שלוש שעות וחצי נחתנו. קרוב ל־60 דקות המתנו בכניסה בתור אדיר וארוך עד שהוכנסנו לארץ המגף. בזמן הזה השתעלו עלי שני סינים תוך רמיסת עקבי עם מזוודה כבדת משקל. בתום הווייה דולורוזה עברנו את ביקורת הגבולות והגענו ליעד המובטח. כשצעדנו לכיוון מסוע המזוודות הבחנו שבכל כמה מטרים עומדות נקודות שמטרתן לסייע למי שאבדו מיטלטליו. התור באותן בסטות היה ארוך. ארוך מאוד. אי לכך התפללתי שכבודתנו הגיעה בשלום. התחינות נענו ותיקינו המתינו לנו שלווים ושלמים. פסענו יהירים ומרוצים לרכבת המהירה.

לדאבון הלב נסענו בשגגה לכיוון ההפוך מהרצוי. בעודי מתמוגג מהפשיטה זוטא שערכתי על קרון המזנון, התחוורה לנו הטעות המרה. ירדנו בפאניקה בתחנה הראשונה האפשרית. איטלקי אנטיפת ניתב אותנו לרכבת אחרת. למרבה הצער גם עצה זו הייתה שגויה. היעד הולך ומתרחק.

הכל בתשלום
 

אחרי שלושה שינויי כיוון ושעות של חוסר ודאות הגענו לפירנצה. מומחים קבעו שמדובר באחת הערים היפות בעולם. היא עמוסה בארכיטקטורה ובאומנות עוצרות נשימה ובהמון זרים. כל פסל, מרצפת, מבנה ומזרקה מוקפים במאות טיילים מקצועיים המזוינים במקלות סלפי. כמלכודת תיירים קלאסית אין לך סמטה בעיר שחפה מסכנת עקיצה. כניסה לגן, למוזיאון או לשירותים עולה יורו. הזמנו כרטיסים כדי לבקר בכנסייה המרכזית בעיר.

גם בעבור זה נדרשנו לשלם. המבנה הנדון, ענק ובעל אלפי מדרגות, נבנה בידי משפחת מדיצ'י הנודעת: בנקאים כוחניים, שממש כמו אחיהם המודרניים, חיו כמו מלכים בזמן שהעם גווע. כדי לצפות בתקרה המעוטרת עלינו בנקיק צר לצד סקרנים נוספים. לפנינו צעדה קשישה שאיימה לנחות על זוגתי בשלל רגעי חולשה מבהילים, ומאחור נדבק אלי לץ אמריקאי שתפר בדיחות קרש בזמן שבתו ביקשה למות במקום הקדוש בשל פדיחות האב. 
 



הגענו לראש המבנה. בדיוק ברגע הזה נזכרה ארוסתי שיש לה פחד גבהים. הבהלתי אותה כמה פעמים בעזרת השימוש בקריאה: ״אמא'לה, רעידת אדמה״. את הדרך מטה עשיתי בריצה קלה כשהיא דולקת בעקבותיי ומאיימת שתבטל את האירוסים. חזרנו לחדר. מלוננו ניצב בכיכר מרכזית שבטבורה פסל חזיר מברונזה. בכל דקה עוברים ושבים עוצרים לשפשף בחוטם המעוצב בתקווה למעט מזל ולביקור חוזר בפירנצה.

למה חטפתי התקף עצבים על המיטה הרכה?

לאיטלקים יחסים מורכבים עם חזירים. הם זוללים אותם בכל דרך אפשרית: בסנדוויץ', על האש ובפסטה, ובו־זמנית מעריצים את החיה הטמאה. לך תבין. נשכבתי על המיטה הרכה וחטפתי התקף עצבים. איך נעביר עוד צמד לילות בעיסת התיירות הממוסחרת. זוגתי אטמה אוזניה באדישות. נרגעתי ויצאנו לטעום גלידה. 
 

יומיים חלפו. דהרנו לטוסקנה המרהיבה שבה הכל ירוק, הררי ופורח. לא רוצה להישמע כפטריוט בשקל, אבל נדמה לי שהגליל לא פחות יפה, ולו ראו שרי התיירות לדורותיהם חשיבות אמיתית בתפקידם, הצפון היה מפרק את מה שקורה כאן. עצרנו במעיין תרמי מבעבע. סוג של חמת גדר מקומית. לא גובים כסף, ולמרות זאת השירותים נקיים והסדר מופתי. אישה גדולה מאוד דוחקת אותי מהמפל המרכזי בכוח ועדיין נעים ומרגיע לטבול. כשעוברים את גיל 40, פתאום נראה ששכשוך בגופרית הוא שיא היום שלך. 
 

התנגבנו ושבנו לקרוע את הכביש. חנינו בעיירה שכוחת אל. גם פה, כמו בכל הסביבה, יש יותר חנויות יין מתיירים. זרמתי עם המנהג. אני מעט מבושם. בעודי מביט אל מגדל עתיק שנמצא עשרות מטרים ממני תוך צלילה לפנטזיה שבה פי ממטיר פקודות קשות על אבירים אמיצים, הטלפון מצלצל. מרואיין הישגי מתוכנית שמתבשלת לעונה הבאה מבקש את מלוא תשומת הלב.

מקץ שיחה ארוכה ודרמטית התפוגג האלכוהול. גם החזיונות נעלמו. אין מה לעשות, מחר חוזרים לישראל. שיט. מציאות, לחץ ומאבקי הישרדות. אבל עד אז יש כמה שעות. בינתיים תנו לי וינו עד כלות פיכחוני.