ראש הממשלה בנימין נתניהו נמצא במהלך מסע מדיני חשוב ומועיל בדרום אמריקה, שבסיומו יגיע לנאום באו"ם. זה מסע קשה במדינות שראש הממשלה לא ביקר בהן שנים, וחלק ממהלך מדיני הכרחי שנועד ליצור קשר אישי עם מנהיגים שבמדינותיהם יש הטיה פרו־ערבית מובהקת, בין השאר משום שישראל לא על המגרש.

זה לא אומר שמעכשיו כולן יצביעו בעד ישראל ויקבלו את עמדותיה בכל נושא, בעיקר בנושא המדיני, אבל זו רגל בדלת של יבשת שישראל כאילו ויתרה עליה. הוא עשה את אותו דבר באפריקה, שם יש לישראל אפשרות גדולה יותר להציג תמורות לתמיכה עתידית, כמו סיוע בטכנולוגיה ובמים. אך בעיקר זו עדות לעובדה שישראל נהנית בשנים האחרונות מהתעניינות רבה בשל מעמדה הביטחוני האיתן והחדשנות הכלכלית, והיא איננה נתפסת רק בהקשר של הכיבוש והעימות עם הפלסטינים.

לנתניהו מגיע כל שבח על המהלך הזה, גם אם הוא נעשה כביכול רק כדי להסיט את ההתעניינות התקשורתית מענייני החקירות. זו טענה לגיטימית, אך שגויה. הסערות בארץ מעולם לא כובו על ידי מסעות לחו"ל. חקירות אהוד אולמרט רדפו אחריו עד לחומה הסינית, והתאגיד צבע את עיקר ביקורו של נתניהו בבייג'ינג. במסע בחו"ל ראש ממשלה חשוף וזמין יותר לתקשורת שמלווה אותו, והכתבים שנמצאים איתו יכולים להתקיל אותו בכל הזדמנות. למשל, בנושאים הבוערים שעל הפרק: פסיקת בג"ץ בשאלת גיוס החרדים, העדויות על עורך הדין המקורב והקריקטורה שפרסם יאיר נתניהו ושזכתה לחיבוק על ידי הגזענים הלבנים בארה"ב.



במשך השנים שבהן אני מסקר את ראשי הממשלה נקטתי גישה עתיקה, שלפיה כשהאב אוכל בוסר, עליו להתמודד עם ההשלכות על שיניהם של ילדיו. זה היה נכון לגבי דליה רבין, ציקי ולדן וחמי פרס, דנה אולמרט, מיכל ברק וגלעד שרון. זה היה נכון גם לגבי יאיר ואבנר נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה של אביהם בשנות ה־90. אבל כבר אז נתניהו הכניס אותם למשחק. הוא הצטלם איתם, לקח אותם לחו"ל וטשטש את הגבולות בין הפרטי למדיני.

גם שרון נקט אותה גישה. ברגע שלקח את בנו עמרי להיות הכוח הפוליטי־ביצועי שלו, הפך הבן למושא סיקור לגיטימי. אחר כך, כאשר נבחר לרשימת הליכוד, הוא הפך ליעד לביקורת ולשיח תקשורתי. אבל שרון מעולם לא התבכיין על כך ומעולם לא ביקש להשאיר את ילדיו מחוץ לתמונה.

כוונו את האש אלי

נתניהו נוהג בכפל לשון ובכפל התנהגות. הוא רוצה גם וגם: גם לערבב ולטשטש גבולות וגם שלא יתעסקו בזה. לפני שנתיים, באחת הפרשות שהתפרסמו על רעייתו, כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "ההתנפלות התקשורתית על רעייתי היא שפל נוסף ביחסם של גורמים מובילים בתקשורת הישראלית, שאינם בוחלים באמצעים כדי לפגוע בי ובדרכי הפוליטית. קמפיין 'רק לא ביבי' הפך לקמפיין 'רק לא שרה', הכל כדי להכפיש, לקטרג, לתקוף, כדי להפיל את שלטון הליכוד בראשותי ולסלול את דרכו של השמאל".

עוד קרא נתניהו לכלי התקשורת: "אכתוב זאת כאן בצורה הברורה ביותר: מי שרוצה לתקוף את מדיניותי בצורה עניינית - מוזמן. עזבו את משפחתי". צודק. הוא האחראי היחיד. לא שרה. לפני כשבע שנים, בעת נסיעה לגרמניה, שאלתי אותו לגבי פרשה אחרת שהתפרסמה בתקשורת, והוא ענה לי: "לא מכניסים את האישה ואת הילדים, את המשפחה, לקו האש. לפחות לא צריכים להכניס אותם לקו האש".

לאור הטענות שעלו בנוגע למידת השפעתה של רעייתו, הבהיר נתניהו: "כשאדם נכנס לחיים הציבוריים הוא צופה שיהיה נתון להתקפות. אבל אני חושב שגם הוא יכול לצפות שיהיה גבול להתקפות. אשתי לא מתערבת בענייני המדינה, אבל יש תחום אחד שבו היא משפיעה עלי. היא אומרת לי: 'תהיה יותר קשוב לזולת. תהיה קשוב לצרכים של הקשישים ושל הילדים ושל ניצולי שואה'. היא אומרת לי: 'תהיה אבא יותר טוב, בן יותר טוב, תהיה חבר יותר טוב'. בזה היא מאוד משפיעה עלי".



"אני חושב שהיא עוזרת לי להיות בן אדם יותר רגיש וראש ממשלה יותר אנושי, ובזה אני חב לה חוב, גם בתמיכה שהיא נתנה לי לאורך השנים וגם במחיר האישי הכבד שהיא משלמת בעמידה האיתנה הזו לצדי", והוא סיכם וביקש: "כוונו את האש אלי. עזבו את אשתי וילדי".

מקובל. אצילי. מנהיגותי. אבל יש צד שני למטבע: שחרר את אחיזתם של בני המשפחה מעניינים הקשורים למדינה. לא יכול להיות שאתה מציג את הבן שלך בפני אורחים זרים כאסטרטג הבחירות הכי מוצלח, וגם מצפה שלא יעסקו בו בתקשורת. לא יכול להיות שהבן הבכור שלך, גבר בן 26, יגור במעון ראש הממשלה על חשבון המדינה, על חשבוננו, ייסע ממקום למקום במכוניות של המדינה ויקבל מזון מהמדינה.

לא יכול להיות שהוא ימנה יועצים, כפי שעשה במקרה של רן ברץ, שמונה לראש מערך ההסברה הלאומי למרות כל האזהרות על אי־התאמתו לתפקיד. ולא יכול להיות שבנך יעזור לצוות שסביבך לנסח הודעות מכוערות נגד עיתונאים, כפי שעשה במקרה של אילנה דיין, ואחר כך יסתתר מאחורי הסינר של הגנת הפרטיות המשפחתית. יאיר נתניהו לא ראוי לכל התייחסות, כי הוא לא עשה בינתיים דבר שמצדיק את זה, מלבד לשאת את שם משפחתו.

במסע לדרום אמריקה התחמק ראש הממשלה מהתייחסות לסערה שעורר הבן שלו. "תגידי במערכת שניסית", אמר לדפנה ליאל מערוץ 2 כאשר ביקשה את התייחסותו. כך הגיב גם לאילאיל שחר מגלי צה"ל בישיבת הממשלה טרם הנסיעה. הוא לא מתייחס. ראש הממשלה תמיד נוהג לומר שלא משנה מה אומרים הפרשנים כאן, אלא מה אומרים בחוץ. זה מה שקובע.

אז הנה: האתר הניאו־נאצי הבולט בארה"ב, ה"דיילי סטורמר", הציב את תמונתו של יאיר נתניהו בבאנר מיוחד בעמוד הראשי של האתר ומתחתיה כתב: "אתר המעריצים מספר 1 בעולם של יאיר נתניהו". אחר כך ציטטו באתר מאמר שפורסם בעניין הקריקטורה ב"הארץ", וכתבו: "וואו, פשוט וואו, הם מאשימים זה את זה באנטישמיות. זה פשוט קיצוני".

"זו תמיד הייתה הבעיה בקונספט של ישראל", ציינו ב"סטורמר". "כשיהודים חיים בינם לבין עצמם הם טפילים טבעיים. הם מלוכדים כשהם זרים, אבל כשהם ביחד, עם הטבע המרושע למציצת דם, הם מתחילים למצוץ את הדם זה לזה".

שתיקתו של נתניהו האב מביכה. מעיקה. מזיקה. זכותו להגן על בנו, על בורותו ועל הלשון המלוכלכת שלו. אבל זו עדות לרוח רעה. להלך רוח במקום שנועד לניהול המדינה. טוב שנתניהו השאיר את הבן הפעם בבית, מוטב שיודיע לו שעד שהוא חוזר כדאי שימצא לעצמו דירה, עבודה ועיסוק רציני. אם יהיה מהנדס הייטק, נדמה שהשטויות שיכתוב בפיייסבוק שלו יהיו מעניינות הרבה פחות.