סכנה ביטחונית ושמה הקפאת מגעים

לפני כחודשיים, בעיצומו של המשבר בהר הבית, הכריז אבו מאזן על הקפאת התיאום הביטחוני עם ישראל. "תיאום ביטחוני" הוא שם קוד לשיתוף פעולה ברמות הגבוהות ביותר בין מנגנוני הביטחון של הרשות לצה"ל ולשב"כ, ברדיפה אחר פעילי חמאס, הג'יהאד האסלאמי וסתם בודדים שמבקשים לבצע פיגועי רצח. 

המגעים האלה נמשכים כמעט עשור, אבל הלכו והתחזקו ככל שחלפו השנים. לא נדע חייהם של כמה ישראלים ופלסטינים ניצלו בזכותם. לרוב הייתה זו ישראל שהעניקה את המידע המודיעיני על חוליה שמתכננת פיגוע, והפלסטינים יצאו לעוצרה.

כך הייתה נחסכת לישראל גם הסכנה בביצוע המעצר, כאב הראש הכרוך בו והפגיעה בתדמיתה. הרשות, מצדה, השיגה שקט, קצצה את ראשיהם של יריביה מבית וחיזקה את סמכותה. בדרך זו נעצרו מאות רוצחים בפוטנציה.
 

חמאס תבע מהרשות לנתק את היחסים הללו וראה בהם בגידה. אבו מאזן סירב בעקשנות, ואף הרחיק ואמר כי התיאום הביטחוני עם ישראל מקודש. מי שהמגע הזה נראה לו מובן מאליו, שיפשפש בזיכרונו ויעלה את דמותו של יאסר ערפאת.

רוב ימיו של ערפאת כראש הרשות היו נטולי תיאום, אבל מרובי שפיכות דמים. כאשר תיכתב ההיסטוריה המודיעינית של המגעים בין שני הצדדים, יוקדש לאבו מאזן פרק בפני עצמו. ראש הרשות היה לשותף הפלסטיני הבכיר ביותר של ישראל במאבקה בטרור, שאינו סוכן שלה. 

 

אז מה נותר מהצהרתו ב־21 ביולי? גורמי ביטחון פלסטיניים מגלים כי מנגנון המודיעין הכללי, הכפוף למאג'ד פרג', אכן הקפיא את מגעיו עם צה"ל והשב"כ. הגוף השני, מנגנון הביטחון המסכל בפיקודו של זיאד הב אלריח, ממשיך לקיימם כרגיל.

פרג', 55, הוא הגנרל הקרוב ביותר לאבו מאזן. בן למשפחת פליטים מירושלים שגדל במחנה דהיישה, ומשפחתו נודעה בקרבתה לחזית העממית. אביו עלי, שהיה פועל, נהרג בשוגג מאש כוחות צה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה בבית לחם. פרג' מוזכר כאחד האישים העתידים להנהיג את הרשות.

כדי לפצות על אובדנו של השותף הישראלי, הוא הורה לאנשיו בחודשיים שחלפו להגביר את פעילותם הביטחונית לסיכול פיגועים ולגילויי חתרנות בקרב הפלסטינים בגדה. 
 

שיתוף הפעולה עם הרשות הוא נכס לאומי עבור ישראל. בישראל רואים בהקפאת השת"פ מצב מסוכן, העלול לסמן את ראשיתה של הידרדרות. לכן לא תשמעו בימים אלה דבר על השלכות ההקפאה מפי גורמי בכירים בישראל. אלה מגששים בשקט את דרכם לכיוונו של אבו מאזן בתקווה שיחזור בו מן ההחלטה. מגששים, ומתפללים שלא יקרה פיגוע שיטלטל את כל הצדדים. אבל בינתיים נולדה בעיה חדשה. 
 

בחודשים האחרונים מתרבים הסימנים על שינוי בתפקודו היומיומי של אבו מאזן. דיווחים מתוך המוקטעה מלמדים כי הראיס מרבה לנהוג בעצבנות בדיונים הפנימיים, משתיק את הסובבים ונוהג בהם בזעף. בגלי העצבנות האלה חשים לא רק בישראל, אלא גם חמאס בעזה, שעליו הנחית אבו מאזן מכות כואבות בחודשים האחרונים, ואנשי צוות השלום האמריקאי, שסבלו מזעפו.

מי שמכיר את מחמוד עבאס יודע כי לא היה כזה, ולכן המידע על מנהגו מעלה חשש כי הגיל החל עושה את שלו. הוא בן 82, מעשן כבד, ולאחרונה הורע מצב בריאותו. רופא הוצב בקרבתו רוב שעות היממה. 
 

תארו לכם שבשנה הקרובה תידרדר בריאותו עוד יותר, והוא יתקשה לשלוט או יעניק מסמכויותיו לבאים אחריו. ישראל תירש שליט פלסטיני חדש וחסר ביטחון, ואיתו גם יחסים מודיעיניים חלקיים. במגעים הרגישים עם רמאללה, זהו מתכון לצרות. 

מי בעל הבית?

בזמן שבו נכתבות שורות אלה, עורכת צמרת ההנהגה של חמאס ביקור חשוב בקהיר. אסמעאיל הנייה, יורשו של חאלד משעל כראש הלשכה המדינית, יצא עם פמלייתו למסע ראשון מאז כניסתו לתפקיד, שעיקרו סדרת שיחות עם ראשי המודיעין המצרי. משם הם ימשיכו לטורקיה ולקטאר.

כולנו, עיתונאים ומעריכים למיניהם המסקרים את המסע הזה, מתמקדים במאמצי חמאס לסחוט מהמצרים פתיחה של מעבר רפיח. מהלך כזה יעניק לעזתים שער יציאה לעולם והסרה חלקית, אבל משמעותית, של הסגר. עבור תושבי הרצועה יהיה זה צעד דרמטי. עבור ישראל, פתח לדאגה. ועבור מצרים - חזרה לנורמליזציה עם השכנים. 

מעטים יודעים כי הסיבה העיקרית שבגללה לא מזדרזים המצרים לפתוח את המעבר איננה ישראל, לא חמאס ולא דאעש. זהו הכסף הגדול - מחלוקת תוססת בין גורמי כוח בצמרת המצרית בנוגע לשאלה למי שמור הזיכיון על המעבר.

מי ששולט על האזור נהנה מרווחי המס שמטיל המסוף על העוברים בו. נכון שהנהנית הרשמית היא קופת האוצר המצרי, אבל הנהנים בפועל ממיליוני הדולרים בחודש הם גופי הביטחון, שפועלים כתאגיד כלכלי. הם בעלי הבית. 
 

שני מנגנוני ביטחון מצריים מתקוטטים על השליטה במעבר רפיח. האחד אחז בו באופן מסורתי, השני חומד לעצמו חלק מן הרווחים. ביום שבו תחליט קהיר כיצד לחלק את ליטרת הבשר בינה לבין עצמה, ייהנו תושבי הרצועה ממעבר חופשי. 

ומיהו האורח? 

הברנז'ה המדינית הייתה השבוע עסוקה לרגע בספקולציות על ביקורה בישראל של אישיות בכירה מאחת המדינות הערביות במפרץ. זה התחיל בפרסומים מהוססים של עיתונאים ישראלים, ששמעו על ביקור כלשהו, אבל לא ידעו דבר על זהות המבקר, המשיך בהתבטאות של שר התקשורת איוב קרא לסוכנות הידיעות האמריקאית "בלומברג", ולפיה אכן הגיעה לארץ אישיות מן המפרץ ואף נפגשה עמו, והסתיים בגולש בעל שם בדוי מאיחוד האמירויות, המציג עצמו כקצין ביטחון, שטען בטוויטר כי האורח הנכבד הוא לא אחר מאשר הנסיך מוחמד בן סלמאן, בנו של מלך סעודיה, והאיש החזק בממלכה.
 

עד כאן העובדות (או אלה הנחזות להן). ועתה למסקנות. לאיוב קרא יתרון ייחודי על שרי הממשלה. שפת אמו ערבית, והוא מכיר את העולם הערבי טוב מכל חבריו לקבינט. למרות זאת, לו הייתה מגיעה לכאן אישיות כה בכירה, סיכוי קטן שתיפגש עם שר בדרג כשלו. השימוש בציוץ בטוויטר הוא שיעור בתקשורת זולה.

מדובר באופוזיציונר אלמוני, המתעב את המשטר באבו דאבי ואת הסעודים, אחד כזה שלא יודע הרבה, אבל ישמח לטנף את שונאיו. בסולם של איכות מקורות, אחד כמוהו נמצא מתחת לאפס. 
 

נשארנו עם הספקולציה. בכירים ומנהיגים ערבים, שאין לישראל מגע רשמי עם ממשלותיהם, סביר שיוצאים ובאים מכאן, ושליחים ישראלים מבקרים בארצותיהם. בתחום הזה, היו בטוחים כי המציאות עולה על הדמיון. אבל הגורמים שמארחים את הבכירים הערבים ממושמעים מאוד. דבר אינו דולף לעיתונאים. לרוב גם לא לשרים. 
 

אם שר בממשלה חושף בפני עיתונאים את קיומה של נחיתה רגישה של אישיות ערבית, תתקיים אחת משתי האפשרויות: או שאינה נושאת עמדה רשמית, או שאינה בכירה.