1

בואו נדבר על מני נפתלי. כלומר לא על מני נפתלי עצמו, אלא על ההתייחסות שלנו אליו. קודם, הנה שתי עובדות שאין עליהן ויכוח. עובדה ראשונה: כשמני נפתלי פנה לראשונה למשטרה וביקש למסור חומר בעניינה של שרה נתניהו, הוא ביקש להיות "עד מדינה", הודה שהיה מעורב במעשים שעליהם הוא מעוניין להעיד, והתנה את מתן עדותו בכך שתינתן לו חסינות מפני הפללה עצמית. עובדה שנייה: לפני כשנתיים וחצי פרסמנו כאן את עדותה של סווטלנה גורודצקי, עובדת מעון ראש הממשלה לשעבר, שטענה שמני נפתלי הטריד אותה מינית.

זמן קצר אחר כך גורודצקי נתבקשה על ידי חוקרי המשטרה להגיש תלונה, נפתלי נחקר כחשוד בהטרדה מינית, וחרף העובדה שפה ושם פורסמו דיווחים על כך שבכוונת המשטרה לסגור את התיק, נכון לרגע זה התיק פתוח ונפתלי עדיין בגדר חשוד. 
 

יובהר כבר עכשיו, אין בשום דבר שייכתב כאן משום הטענה שנפתלי שיקר בעדותו נגד שרה נתניהו. כן, לפעמים החיים מורכבים. לפעמים יכול אדם להיות עבריין גם לפי הודאתו שלו, ובלי קשר לזה להעיד אמת. איך נדע? אם בסופו של יום יוגש כתב אישום נגד אשת ראש הממשלה, יכריע בית המשפט בסוגיה הזו.   
 



ואחרי שהקדמנו את זה, נער הייתי וגם זקנתי ואני לא זוכר עוד מקרה בהיסטוריה שלנו, שבו חשוד בהטרדה מינית בפרשה אחת, ומי שביקש חסינות כדי שלא יישב על ספסל הנאשמים בפרשה אחרת, קיבל אצלנו יחס כזה של גיבור תרבות. מה זה גיבור תרבות? לפני כמה ימים התברר שהאיש מופיע בבתי ספר ומרצה על שחיתות שלטונית.

כן, כן, האיש שביקש חסינות כדי שלא יחטוף כתב אישום על מעשיו שלו מלמד עכשיו בני נוער איך נלחמים בשחיתות. "בית הספר מארח דמויות מכל גווני העשייה והמחשבה, מתוך אמונה שמפגש של תיכוניסטים עם המגוון הקיים בחברה הישראלית רק יפרה אותם ואת תפיסת המציאות שלהם", הסביר מנהל בית הספר לערוץ 20.

אז נכון, כבר מזמן התרגלנו להתייחס אל נפתלי כאל מוביל לגיטימי של הפגנות בעד מינהל תקין ונגד היועץ המשפטי לממשלה, אבל נדמה שחייבים לעצור לרגע ולחשוב על העניין הזה, כדי להבין את עומק האבסורד. 


# # #

בואו נניח לרגע את העובדה שאלמלא החסינות, נפתלי עצמו היה צריך כנראה לעמוד לדין על חלקו במה שהתרחש במעון ראש הממשלה. בואו נתרכז רק בסיפור ההטרדה המינית. כאמור, כבר יותר משנה מסתובבים רמזים שלפיהם התיק הזה הולך להיסגר בלי כתב אישום, ומכיוונה של מערכת אכיפת החוק אני שומע שככל הנראה זהו אכן הכיוון.

שמדובר בגרסה מול גרסה. שלפרקליטות יהיה קשה להוכיח ברמה הנדרשת את טענתה של גורודצקי. ולכן, לצורך הדיון, בואו נלך עם ההנחה הזו, שלפיה חרף העובדה שהיום האיש עדיין בחזקת חשוד בפלילים, התיק נגדו ייסגר מתישהו. 
 

ועדיין, שאלתם את עצמכם פעם איך זה שמהרגע הראשון שהתפוצצה הפרשה הזו, לא קיבלה המתלוננת ולו רגע אחד של אמפתיה? איך זה שלבם של כלי התקשורת, של חברות הכנסת ושל ארגוני הנשים לא יצא אליה ולו לשנייה קלה אחת? היא הרי יושבת על כל המשבצות ה"נכונות".

היא גם אישה אומללה, שנאבקת בשיניים כדי לגדל לבדה את ילדיה, שאביהם מסרב לתת לה גט ויושב בכלא בשל כך כבר שנים ארוכות. אבל לפני זה, היא "מתלוננת". וכבר שנים מסבירים לנו שלמתלוננות צריך להאמין תמיד. שכל כך קשה להתלונן, שאף אחת לא תכניס את עצמה לחוויה הזו אם לא עברה באמת את מה שהיא מספרת שעברה. 
 

אבל מעבר לעובדה שהיא עצמה לא זכתה ולו לרגע אחד למעמד תקשורתי של "מתלוננת", מני נפתלי, שנגדו התלוננה, לא זכה ולו לרגע אחד למעמד תקשורתי של "חשוד בהטרדה מינית". רק תראו מה קרה לדוריה למפל, שבמהדורת הלילה שלה בערוץ 2 העזה לאחרונה לשאול את נפתלי כמה שאלות קשות וחטפה בגלל זה בראש כאילו חיללה את הקודש. זה הרי לא נורמלי.
 

ההערכה היא שהתיק ייסגר? כאמור, נגיד שזה נכון. נגיד שבאמת אי אפשר יהיה להוכיח כלום. נגיד שבאמת אי אפשר יהיה לגבש כתב אישום. גם אז, איפה בדיוק טמון ההבדל בין נפתלי לבין אחרים שהחקירות נגדם בחשד לעבירות מין נסגרו? קחו את ינון מגל. התיק נגדו נסגר מחוסר אשמה, לא מחוסר ראיות כפי שמסתמן שיהיה בעניינו של נפתלי. חוסר אשמה זה אומר: שום כלום.

ועדיין, ציבורית, תקשורתית, מגל מסתובב עם כתם על המצח. קחו את ניסן סלומינסקי. לפני כחודשיים פורסם שהמשטרה תמליץ ככל הנראה לסגור גם את תיק החקירה שלו. עם יד על הלב, מישהו חושב שסלומינסקי יוכל להיכנס לבית ספר ולהעביר שם הרצאה על מלחמה למען ניקיון ציבורי כלשהו, בלי שיהיו כאן פרץ וצווחה? הרי האיש יקבל פה יחס של עבריין מין גם עשר שנים לאחר שייסגר התיק הזה.

ומה עם סילבן שלום? מישהו מסוגל לדמיין, גם היום, אחרי שתיק החקירה נגדו נסגר בלא כלום, שהוא יוכל להוביל איזשהו מאבק בעד מינהל תקין בלי שכולנו נאכל לו את הראש?
 

ובכלל, לפעמים נראה שכשאנחנו רוצים, סגירת תיק חקירה מלמדת אותנו שהאיש נקי, וכשאנחנו לא רוצים, היא מלמדת אותנו שהיועץ המשפטי לממשלה כשל בחקירתו. 
 

לפני כשנה הפיצו כמה עיתונאים גרסה הטוענת שלא סתם שהתיק נגד נפתלי הולך להיסגר, אלא שגורודצקי העלילה עליו ביודעין. שהיא תפרה לו תיק. בדקתי את זה אז אצל הגורמים העוסקים בחקירה. אלה הזכירו לי שגורודצקי בכלל לא יזמה את הגשת התלונה נגד נפתלי, ושאלמלא המשטרה ביקשה ממנה להתלונן, כלל לא הייתה מתלוננת.

אלא מה? שפתאום התברר שיש מקרים שבהם מותר לתקוף את המתלוננות. פתאום התברר שמתלוננת על הטרדה מינית יכולה להיות גם בצד של הרעים. פתאום התברר שכל הלוחמות נגד פגיעה בנשים, אלה שיש להן מה להגיד על כל מה שמתרחש בגזרת הדיון הזה בשגרה, יודעות גם לשתוק. מה זה לשתוק? לדמום.

פתאום התברר שיש מקרים שלא באמת אכפת לכל אלה כשמתלוננת מותקפת בגסות. מי שרוצה להבין את האבסורד הזועק הזה לכל עומקו מוזמן להשוות את היחס שהעניקה התקשורת לסווטלנה גורודצקי ליחס שהעניקה התקשורת לאורלי רביבו, א' של בית הנשיא. בכל מה שקשור לאחרונה, על רקע הפריכות בעדותה ובעיות האמינות שלה, בחר היועץ המשפטי לממשלה שלא לכלול אותה - לא בעסקת הטיעון שנחתמה עם קצב וגם לא בכתב האישום שהוגש נגדו מאוחר יותר.

נו, ומשהו מזה פגע באמינות שלה בעיני התקשורת? עד כדי כך התשובה לשאלה הזו שלילית, שגם לאחר ההחלטה שלא להישען על סיפוריה, המשיכו כלי התקשורת לצטט אותם מפיה כאילו לא קרה כלום. כך, לדוגמה, יומיים אחרי שהוחלט בלשכת היועץ שלא להכליל אותה בעסקת הטיעון, ציטטו העיתונים בהרחבה יתרה את תיאוריה וטענותיה, כשכולם כבר יודעים שליועץ יש בעיות עם הגרסאות שלה.
 

שמישהו יספר לי שיש כאן משהו ענייני. שהיחס למתלוננות בעבירות מין לא קשור לשאלה מי החשוד. שמני נפתלי לא מקבל את הנחת הסלב הזו רק משום שהוא אויב של משפחת נתניהו. שסווטלנה גורודצקי לא משלמת את המחיר רק מפני שהיא התלוננה נגד מי שהתלונן נגד משפחת נתניהו.  

2

מכיוון שהקטע הבא עשוי להתפרש ככזה שבא להגן על יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, אבהיר כבר כאן שלא. אין לי מילה טובה להגיד על הפוסטים שלו בכלל ועל הקריקטורה האחרונה בפרט. אני לא מתלהב מסגנונו וגם לא מהפרובוקציות שהוא מתאמץ לעורר. די להשוות בין פועלו שלו לפועלם של אביו ושל דודיו כשהיו בגילו, כדי להבין שמהמקום שאליו עף התפוח לא רואים עוד את העץ.  
 

ואחרי שאמרנו את זה, צריך להגיד גם שההתקפות על הפוסט ה"אנטישמי" שהעלה, כמו הזעזוע הכללי ממנו, כאילו דברים כאלה עוד לא שזפו כאן עינינו, היו באמת מפגן מרשים של צביעות. זה נכון לשיח התקשורתי בכלל. זה נכון לשיח שיצא מצדם של כמה מהכותבים בעיתון "הארץ" בפרט. 

גדעון לוי. צילום: גדעון מרקוביץ, פלאש 90
 

"הארץ" הוא כלי התקשורת היחיד בישראל שלא יכול לדבר על אנטישמיות. פשוט לא יכול. שורה של כותבים בו, שמקבלים יד חופשית מעיתונם, מתחרים ביניהם כל העת מי יקצין יותר. לעתים נדמה שמי שמפרסם טור בלי להאשים אותנו בנאציזם (פשיזם זה לחלשים) לא נחשב.

זו כבר מזמן לא הערה מרגיזה של כותב כזה או אחר. זו מדיניות. אם פעם היה ברור לנו שהשוואות לנאצים הן משהו שנמצא מחוץ לתחום, "הארץ" של השנים האחרונות פשוט התמכר לז'אנר. אין שבוע בלי נאציזם, או לכל הפחות פשיזם קטן. פעם זו הממשלה והעומד בראשה, פעם זה אחד מחברי הכנסת, פעם אלו חיילי צה"ל. 
 

הקריקטורות של המאייר המוכשר של העיתון עמוס בידרמן נראות לא פעם כאילו נלקחו ממיטב ספרות התעמולה האנטישמית. כך נראים החרדים שלו, עם האף הגדול. כך נראים המתנחלים שלו, החולבים את עטיני החברה. "כשאני רואה רבנים כמו הרב דב ליאור ושכמותו, או את נערי הגבעות ונערי תג מחיר", הודה פעם, "לפתע האופציה האנטישמית נראית לי שפויה לגמרי".
 

ב"הארץ", שכמה מאנשיו הביעו השבוע כאמור דאגה כנה בעקבות הקריקטורה האנטישמית של נתניהו הבן, החליטו לתת לקרולינה לנדסמן, דווקא לה, לכתוב על זה. תחת הכותרת "כישלון חינוכי, משפחתי ולאומי", הסבירה לנדסמן ש"לא רק נתניהו נדרש לחשבון נפש, אלא ישראל כולה". כאילו היא, שכתבה על עם ישראל שהוא "החצוף בעמים", ועלינו היהודים ש"רגישותנו לכסף ידועה לשמצה", יכולה בכלל להטיף משהו למישהו. 
 

פרופ' דניאל בלטמן הוא הכוכב הגדול של העיתון בכל מה שקשור לזיהוי נאצים יהודים בסביבה. כל מי שלא בא לו טוב יכול לראות את עצמו מועמד לגיטימי להיחשב נאצי. "ישראל הולכת ומזכירה את גרמניה ב־1933", כתב פעם. בפעם אחרת הסביר שהמנגנונים המרכזיים בדרכו הפוליטית של נתניהו "התקיימו בפשיזם האיטלקי ובנאציזם הגרמני". בלטמן לא לבד.

גדעון לוי פסק באחת ההזדמנויות ש"מצעד הדגלים ביום ירושלים הוא התגרות ניאו־נאצית", ושגם "היישוב היהודי בחברון הוא ניאו־נאצי במהותו". אווה אילוז תרמה תובנה משלה כשקבעה ש"המשטר הישראלי הקולוניאליסטי הנוכחי... הוא לא נאצי, לא אפרטהייד, לא פשיסטי — ולמרות זאת הוא שייך לאותה משפחה אומללה".

פרופ' זאב שטרנהל זיהה ש"צומחת בלב הממסד הישראלי תפיסת עולם המזכירה ברוחה את הנאציזם" וש"האידיאולוגיה קרובה לחשיבה הנאצית". עפרי אילני מצא ש"ישראל היא יחידת השתייכות סדיסטית", וצפי סער גילתה ש"מפכ"ל המשטרה הוא המקבילה המגדרית לקו־קלוקס־קלאן". 
 

בעניינו של ח"כ בצלאל סמוטריץ', נראה, יש ב"הארץ" הסכמה רחבה. אורי משגב כתב ש"הסמוטריצ'ים ונאמניהם הם יודו־נאצים". גדעון לוי הוסיף ש"תוכנית ההכרעה של בצלאל סמוטריץ' היא ניאו־נאצית". פרופ' בלטמן, שוב הוא, חידד שערכיו של חבר הכנסת "מזכירים את ערכי האס־אס הגרמני", ועל הדרך הסביר עוד שגם הטקסטים של יהושע בן נון מזכירים לו את אלה של הימלר.

ואם יהושע בן נון נאצי, לא מפתיע שגם השר נפתלי בנט לא קופח, כשעורכי העיתון מצאו לנכון לפרסם מכתב של אחד מקוראיהם שערך השוואה בין שר החינוך הישראלי לשר החוץ הנאצי - השוואה שהביאה אותו להתגעגע אל האחרון. 
 

אפשר לטעון שבנו של ראש הממשלה זה משהו אחר לגמרי. שקריקטורה אנטישמית שלו אסורה וטקסטים אנטישמיים ואוטו־אנטישמיים שלהם מותרים. אבל קודם כל צריך להסכים על עניין אחד: "הארץ" הפך זה מכבר למקור מים חיים עבור כל שונאי ישראל באשר הם, וכל זה בלי להזכיר במילה אחת את הטורים היומיים של רוגל אלפר. לא מאירופה, אלא מציון יוצאת התורה הזו, המשווה אותנו לגרועים ולאיומים שבטובחי היהודים. 
 

# # #

ועוד משהו. רבים טרחו להזכיר השבוע שגם אתרי אינטרנט אנטישמיים ציטטו את הפוסט של יאיר נתניהו. אכן, לא כבוד גדול. אלא שכדאי להזכיר שלא רק אותו מצטטים שם. גם את כותבי "הארץ" מצטטים באתרים הללו, וגם הם לא האחרונים ברשימה. לפני קצת יותר משנה צוטטו שם בהתלהבות גדולה גם דבריו של סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, שהסתכל על החברה הישראלית ומצא שהיא מזכירה לו את גרמניה הנאצית. 
 

האמירה של גולן, ועל זה קשה יהיה להתווכח, הזיקה למדינת ישראל פי אלף מזו של נתניהו הצעיר. גולן הוא מספר 2 בצבא ההגנה לישראל. יאיר נתניהו הוא אומנם בנו של ראש הממשלה, אבל עדיין ילד בן 26, בלי תפקיד, בלי סמכות ובלי אחריות לדבר. 
 

אחד מהמגנים את יאיר נתניהו השבוע היה הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. "הפוסט שפורסם אמש לא היה צריך להיכתב", קבע. "לא רק כבנים לשורדי השואה, אלא כל מי שערכים הם נר לרגליו, ללא שיוך מגזרי ופוליטי, מתקומם על התוכן והסגנון. את הימים שלפני ראש השנה יש להקדיש לבקשת סליחה ולהפסקת השיח המשניא, המסית והמפלג". דברים כדורבנות.

אגב, גם אחרי שיאיר גולן אמר את דברו, התקשה גנץ לשתוק. אלא שעם אלוף בצה"ל שהשווה אותנו לנאצים, מתברר, היה לרמטכ"ל לשעבר קל יותר לחיות מאשר עם הפוסט של יאיר נתניהו הצעיר. "דברי האלוף גולן הם דברי טעם ואומץ", החמיא אז גנץ לסגן הרמטכ"ל.  




kalman.liebskind@maariv.co.il