את השנה הזאת התחלתי עם שני ילדים ומכשיר LG, ואני מסיים אותה באותו מצב. זה פחות או יותר מה שיש לי להגיד על השנה שחלפה. לא קרה בה יותר מדי. לא השתדרגתי ולא התרביתי. כשמסכמים שנה, בדרך כלל נזכרים בדברים האחרונים שהיו בה. שני הוריקנים הכו בארצות הברית ורק בגלל המיקום שלהם נכנסו לפריים־טיים.

לו העיף ההוריקן את סרי לנקה, הוא היה נכנס לפינת "סיכום עולמי", לצד תמונות של פסטיבל העגבניות בספרד ותחרות הפרחת בלונים בקמצ'טקה. גם השנה בארץ ובעולם צמח הימין, בעיקר כי יותר כיף עם ימנים. טראמפ, אורבן בהונגריה, דיידונה בצרפת, ריקלין בערוץ 20 - הם פשוט בדרנים הרבה יותר מוצלחים משמאלנים, שהדבר הכי מצחיק שהם אומרים הוא שהם "מכילים את האחר ורוצים להבין את השונה". שימו ליד זה את אורן חזן הולך מכות עם חבר פרלמנט ירדני על גשר אלנבי, וזה כל הסיפור.

מילת השנה העברית היא "פייק ניוז". כל אחד יכול לספר שהוא זכה בפרס ספיר. פעמיים. ואז להינשא על כנפי הדיקטטורה של הבורות, ולהילחם על כך שהשקר הוא אמת. שכדור הארץ שטוח, שאלאור אזריה הוא גיבור וחוזר חלילה בלולאה מייאשת. בורות היא כוח (ג'ורג' אורוול, 1984). התכונה האנושית "תפסו אותי בשקר, ולא נעים לי עכשיו, אולי אתנצל או לפחות אקבור את עצמי מאחורי איזה עציץ עד שיעבור" - ובכן, היא חלפה מהעולם. בסיום השנה, הפערים בחברה הפכו לבלתי נסבלים - אנשים ששותים קולה מתנשאים מעל אנשים ששותים קולה של המותג הפרטי שופרסל.



העולם מבוהל מהניסוי של קוריאה הצפונית בפצצת מימן, כאילו למות מפצצת מימן מכאיב יותר מלמות מפצצה גרעינית רגילה. אבל הנשק הכי שימושי וקטלני הוא עדיין השתקה והטפות מוסר. מה אסור להגיד, איפה אסור לכתוב. כולם בעד חופש הביטוי, אבל עד כאן, חביבי, עד לתמונה הבוטה או לסיפור שהיית בחתונה של הומואים, עד שזה מגיע לביטוי ממש מוגזם, מעצבן או מתריס, שלא מתקבל על הדעת כי הפעם באמת הגזמת, וזכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה ובלה בלה בלה אנחנו חוסמים לך את הפייסבוק. 


ו"חבר השנה" הוא...

הפייסבוק מחייב אותנו למתג את עצמנו. תהיה טבעוני, תהיה פמיניסט, תהיה מוסרי, תהיה לאומני קיצוני - רק תהיה משהו, ולך איתו עד הסוף - אבל אל תהיה מתון. האדם המתון מת.

"סיפורה של שפחה" היה האירוע הטלוויזיוני החזק של השנה. אם לא מחשיבים את סיפורו של ד"ר אייל דורון, שיכול להשיג לכם ילדים מחונכים, מאושרים ויצירתיים בשישה שעורים ובשלושה סימני קריאה. מרגרט אטווד כתבה את "שפחה" ב־1984 ואמרה אז שכל התופעות בספר מתרחשות באיזשהו מקום בעולם. גם השנה לא חשבו לחסל את התופעות האלה, אלא רק לשדרגן לסדרת טלוויזיה.

השנה פרחו גם תוכניות הצרכנות, בחמש, בשש, בשבע וחצי. המסר - תפחדו מכולם. תשכחו רגע את כרטיס הטיסה שלכם ויגנבו לכם את הזהות, שיפוצניקים רק רוצים להרוס לכם את הבית, בתי קפה שודדים אתכם על החוף, ואף אחד לא מקיים את צו העירייה למכור חצי פיתה עם סלט! וזה חמור. זה מזעזע. זה מפחיד ומקומם. כל העולם חייב לנו משהו, ואנחנו נקבל אותו כאן ועכשיו. וכך אנחנו מגיעים מפוחדים, מבוהלים ומתודלקים בהתקוממות על זוטי זוטות, לקראת האימה במלוא עוצמתה - חדשות השעה שמונה.

ערוץ 2 הולך להתפצל לשני ערוצים, ורק אלוהים והרשות השנייה יודעים למה. התקשורת מפסידה כסף, ומדורות שבט שניסו לאחד אותנו נעלמו כליל. במקומן נקבל ערוצים קטנים שינפקו מדורה קטנה לכל תת־שבט, כדי שיהיה לנו נוח יותר להילחם זה בזה. התואר הנכסף "חוזה טאלנט" עבר מהעולם והוחלף בסמל הסטטוס החדש "הסכם עד מדינה". האיש שנבחר להיות "חבר השנה" הוא ללא ספק מיקי גנור, שכל מי שהחליף איתו מילה בעשור האחרון מוצא את עצמו בלהב 433. מחלת השנה היא דיסוננס קוגניטיבי: אתה רואה מציאות אפורה ומבהילה שהולכת ומידרדרת, אבל שומע מכל פינה שקרנבל פה. וכולם חוגגים כמו באמצע הפאבלה.