התחביב של אבא היה לתפוס אותי במקום הלא נכון בעמוד התפילה, בוהה באוויר. אהבתי את ברכת הכוהנים ואת הזמירות שעד היום אני מכיר בעל פה, ואת יום הכיפורים - יום השואה של התרנגולות שהובלו בשיירות לכפרות מהשוק אל השוחט. היינו הולכים לסבתא שפרה בסמטה ברחוב חפר בשוק לקבל שוקולד וברכות, ואז לשקט של יום הכיפורים ולתחרות מי יצליח לצום עד הסוף. עד שנשמעה האזעקה בצוהרי יום הכיפורים ההוא ולקחו את אבא למילואים. וכך, שנה אחר שנה, עם אבא בבית הכנסת, כשאמא משגיחה עלינו מעזרת הנשים.
2 שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון שולח לנו בכל שבוע בוואטסאפ ממתק לשבת, מלא דברי קודש וחוכמה. לפני כמה שבועות הוא כתב שאסור לשכוח את הריח של אבא. התרגשתי וקראתי שוב ושוב, ואז עלה באפי ריח הזיעה של אבא שלי, שלו חיכיתי בכל יום כשחזר מהעבודה הקשה בסולל בונה, תולה במרפסת את בגדיו, שספגו זיעה, שמנים, סולר ואבק, וגם את ריח תיק העור שלו, שבו עשו בערבובייה סנדוויץ', פרי, כלי עבודה ומפתחות. אח, איזה ריח משכר זה היה.
כן, על אבא שלי יעקב בניהו ז"ל אני כותב היום. הוא ובני דורו. אבא נולד בשכונת נווה שאנן בשנת 1929, בן בכור לאברהם וצופיה, ונפטר בעקבות ניתוח לפני כ־14 שנה. ערב הניתוח עישנו יחד סיגריה אחרונה ודיברנו בחניה של בית החולים וולפסון. אבא התכונן לניתוח, התקלח והתגלח. הוא לא היה אמור למות ולא נפרדנו מעולם.
אבא למד בבית הספר ביאליק בתל אביב והיה חניך בנוער העובד והלומד. משם הגיע להכשרה בקיבוץ גבעת חיים ובתל יוסף ומשם לפלמ"ח. הוא לחם בקרב על שחרור לוד, שבו גם נפצע ואחר כך בקרבות על מלכיה, שם נמנה עם הגרעין המייסד של הקיבוץ שהיה מושא גאוותו ושאותו נאלץ לעזוב כדי לסייע למשפחתו בתל אביב.
אבא היה איש סולל בונה, טפסן בניין פשוט, עם נשמה ושליחות לבניין המדינה שזה עתה קמה. הוא בנה גשרים למסילת הרכבת לבאר שבע, את המזח בנמל אשדוד, רדינג, בריכות שקיעה במכרות תמנע, שיכונים ועוד, עד שבנה את הבניין מעל המשביר לצרכן בפסז' תמר ברחוב אלנבי בתל אביב, "בית סולל בונה". אבא עבד בקומה הרביעית, ובשל פיגום שכשל, נפל ממנה לקרקע. הוא ניצל בנס, אבל אושפז לשיקום למשך שנה בבית לוינשטיין, לאחר שהושתלו פלטינות בידיו וברגליו.
3 בבית לוינשטיין אבא למד לרקע בנחושת, לבנות עציצים ועוד, כסוג של ריפוי בעיסוק. פעמיים בשבוע הייתה אמא לוקחת אותי, את אחי רונן ואת אחינו עופר על ידיה, באוטובוס מיד אליהו לתחנה המרכזית, משם כשעה לרעננה ומשם ברגל לבית לוינשטיין. זה היה מסע מפרך.
בכלל, אמא - שתיבדל לחיים ארוכים ומאושרים - הייתה זו שגידלה אותנו, בישלה, גיהצה, הלכה לאסיפות הורים ולקחה לטיפת חלב ולקופות החולים ודאגה לכל מחסורנו.
כשאבא קם מהשיקום, הוא הפך מבונה לסולל. הוא עבר הכשרה לנהיגה במכבש וסלל את הכביש מאילת לשארם א־שייח'. העבודה ארכה שנים. הסוללים לנו במחנה עבודה ויצאו הביתה פעם בשבועיים־שלושה. על האספלט הלוהט, ללא מזגן בלב המדבר, אבא כבש את השממה. אחר כך סלל את כביש מספר 1 לירושלים ואת נתיבי איילון, עד שקיבל שעון זהב מהעבודה ופרש.
4לפני ארבע שנים ביקרתי בסולל בונה וביקשתי שימצאו לי את תיק העובד של אבא. עיינתי בו שוב ושוב וגיליתי אבא שלא הכרתי. מצאתי מכתב נרגש מאוד שבו אבא מבקש ממנהליו חופשה ללא תשלום כדי לעזור לאמו, לאחר שאביו נפטר בפתאומיות והשאיר "קיוסק של גזוז" ברחוב העלייה. אבא ביקש מ"ועד הפועלים היציבים" והקבועים בסולל בונה שלושה חודשי חופשה עד שאחיו ישתחרר מהצבא ויפעיל את הקיוסק, פרנסת המשפחה. במצוקתו, אבא הזכיר להם שפנה כבר לפני שלושה חודשים ועדיין לא קיבל תשובה.
מצאתי בתיק גם הוכחה ללהט לסיים את השיקום מהפציעה ולחזור לעבודה וגם מכתב קצר ולקוני שעליו חתום החבר ב. וורמן, ראש אגף ארגון ומינהל, ובו ברכה עם הגיעו של הבן אבי (אני) למצוות, כולל מתנה - 75 לירות ואישור ליום חופשה לרגל בר המצווה שלי - ועוד ועוד על דרגות והבראה והסתדרות; על ישראל של פעם.
5 החברים הטובים של אבא היו ברוך ויענקלה מהפלמ"ח, הם ובני משפחתם. תקופת ההכשרה בקיבוץ ובפלמ"ח הייתה מרכיב מרכזי בחייו. הקיבוץ פספס אותו והוא את הקיבוץ. הוא שמח כשהלכתי לתנועה ולקיבוץ ואהב לבקר אותי עם אמא בשבתות ובחגים. במידה מסוימת, הגשמתי לו את החלום.
הוא היה מגיע לקיבוץ מוקדם בשבת, מקפיד שלא להעיר אותנו, מנכש עשבים בגינה, מדלל את העצים ומטפח עציצים עד שאקום. הוא אהב את ליל הסדר בקיבוץ, את הטיולים בשדות ובמטעים, וסיפר לי שוב ושוב שהשתתף עם אברהם הרצפלד בעלייה לקרקע לקיבוץ המעפיל. אבא היה פלמ"חניק וקיבוצניק, שנאלץ לחיות בעיר. הוא ואמא שתחיה היו חברים בעמותת הפלמ"ח, ואני גאה להיות בנם.
התרעות פיקוד העורף