השנה הקרובה היא שנת המבחן של דונלד טראמפ ביחס לאזור. עד עכשיו דיברנו על התארגנות, על ריבוי חזיתות, על מחשבות חולפות ועל חילופי יועצים. אבל עם כל הכבוד לכיפה השחורה וליד על הכותל, לחיבוקים של ג'ארד קושנר, לציוצים המלטפים ולפגישות החמות, השאלה היא אם את האווירה החמה, הידידותית והקרובה אפשר בכלל לממש.

המבחן העיקרי הוא מול איראן. הדיבורים של טראמפ השבוע על שלום עם הפלסטינים הם כרגע בגדר מילים ריקות. העובדה שהוא בחר בחלק הקצר והגלוי של הפגישה לדבר דווקא על נושא זה עוררה גל של פרשנויות. בנימין נתניהו בא לדבר על איראן, וטראמפ "תקע" לו את נושא השלום.

העובדה שראש הממשלה לא חוזר בכל מפגש על רצונו בהסדר ובשלום עם העולם הערבי היא טעות אסטרטגית, והעובדה שכל דיבור על פיוס או התקדמות מדינית נראה כמהלך על חשבונה של ישראל היא עדות מעליבה לתרבות הברוגז והסרבנות וטעות טקטית חמורה. בכל מקרה, במיוחד במקרה של טראמפ, לא ברור אם זה באמת מעיד על הכיוון.



נתניהו דיווח לכתבים שמלווים אותו שטראמפ מודאג מהסכם הגרעין עם איראן ורוצה לשנות אותו. יופי. את זה כבר ידענו קודם. טראמפ רוצה לשנות את ההסכם, טראמפ רוצה שלום, טראמפ רוצה שקוריאה הצפונית תתפרק מנשקה הגרעיני, וטראמפ רוצה שהמקסיקנים יבנו חומה. אחלה. השאלה היא מה הוא יעשה ומה יוצא מזה.


הפגישה עם טראמפ אמורה הייתה להיות חלק ממהלך רחב וחשוב ביותר שיהווה פעולת נגד למהלך איראני כואב. במשך כמעט שש שנים ישראל חוזה בהתפרקות החזית הצפונית נגדה. היא ראתה איך איום הצבא הסורי מתפורר ונשאב לתוך מערבולת של רצח ואלימות, היא צפתה מהגדר בחיזבאללה שמאבד כוח ולוחמים בקרבות מול המורדים ודאעש, והיא עקבה בזהירות אחר סיום האיום הקיומי מצפון. בשנה האחרונה המצב השתנה. איראן שלחה יד ארוכה והחלה לבסס חזית נוספת נגד ישראל בסוריה. היא ניצלה את הבלבול ואת התנועה נגד דאעש והחלה להזרים כוחות ומשאבים לסוריה. ישראל התריעה, זעקה ופנתה לשני הפטרונים באזור: טראמפ וולדימיר פוטין, אבל כלום לא קרה.

עקרון הכוח הנגדי

מול החזית בצפון ישראל הייתה חייבת להגיב. ישראל כץ, שר המודיעין, אמר לפני כמה שבועות שצריך לפעול באופן מדיני עמוק אל מול הנושאים שהכי חשובים לאיראנים. הוא היה הראשון שקרא לביטול הסכם הגרעין. ההיגיון שלו פשוט: להקים חזית במקום שבו לישראל יש יתרון. מאחז בממשל שיתחיל לנער את היסודות הכאילו יציבים של איראן, ויגבה ממנה מחיר על מהלכים בחזית הצפונית.

נתניהו, שלעולם לא יודה בכך שהוא לא חשב על זה קודם, התייצב מיד בראש משימת השיווק. אך כנראה האיחור בטיפול במסר יצר את הפער בין מהות המהלך לבין מה שדובר אל מול המצלמות. התחושה הייתה נלהבת מדי, וטראמפ לא יכול להיראות כמי שמנוהל על ידי ישראל. המבחן של המהלך הזה הוא לא בהסכם הגרעין. זה יכול להימשך זמן רב ולא יניב תוצאות מיידיות. המבחן יהיה בסוריה.

השאלה הגדולה והאתגר הגדול ביותר הם עד כמה נתניהו יצליח להביא את טראמפ לפעול נגד הטרור ונגד איראן מתוך שכנוע פנימי עמוק. עד כה זה לא ממש עבד. טראמפ הקיצוני והמוחצן לא קרע את הסכם הגרעין, לא נגח בפניו של רוחאני ולא השית על האיראנים סנקציה שכמוה טרם ראו. הוא קיטר והחמיץ פנים והמשיך כרגיל.

אם ארה"ב מתכוונת לשנות כיוון ביחס כלפי איראן, ישראל צריכה להיזהר. להיזהר שלא להיראות כמי שהובילה את הממשל השנוי במחלוקת לעוד מערכה שכאילו טובה רק לישראל, מערכה שיכולה לסבך את ארה"ב בעוד סיבוב מלחמתי וסיבוך במזרח התיכון, עוד מהלך שאזרחי ארה"ב לא מוכנים לקבל והגזענים שם יוכלו בקלות להוסיף אותו לרשימת המהלכים שביצעו היהודים המושכים בחוטים.

נתניהו מאמין בעקרון הכוח הנגדי: הפעל כוח זהה להתנגדות לרעיון שלך. עם טראמפ זה מתעתע. הנשיא האמריקאי לגמרי בעד ישראל, ובכל זאת מדבר על הסכם שלום עם הפלסטינים בעוד שנה. הוא לגמרי מבין את הסכנות שמציבה איראן, אבל לא מציב לרוסיה ולטהרן קו גבול ברור בסוריה. וזה המבחן. המבחן המעשי הברור: הגבלה ממשית על השתלטותה של איראן בסוריה, בלי שזה ייראה כמהלך לא טבעי שצריך לשלם עליו. כדי להשיג זאת, נתניהו צריך להציע עסקה חדשה.

חלק מהדיל צריך להיות פגישה עם נשיא מצרים א־סיסי. בדיל החדש צריך לשים את הכל על השולחן, ואז להתעלם: ישראל תתעלם מכך שמצרים וירדן הן דיקטטורות צבאיות; כולם יתעלמו לרגע מחוסר יכולת הביצוע והאימפוטנציה של סעודיה בתימן; נשתוק אף שנשים בריאד לא יכולות לנהוג ונחריש אף שאבו מאזן שולט ברשות; כולם יתעלמו מכך שלא תהיה נסיגה לקווי 67' ושהפלסטינים לא קיבלו מדינה, ושאיש לא מדבר בכלל על פינוי התנחלויות.

נתעלם מהכל ואז נדבר על הדבר הכי חשוב: בלימת איראן והאסלאם הקיצוני. כל שאר החלקים בפאזל צריכים להתאים. שיתוף פעולה ביטחוני, מים, מגעים שוטפים. הכל. הדיל החדש יכשיר את הקרקע להסכם שלום אזורי ובינתיים ישראל תברר מה היא מוכנה ויכולה לתת לפלסטינים. חלק מזה יהיה כמובן פירוק כל נוכחות איראנית בסוריה. במקביל ידברו על הסכם חדש בנושא הגרעין, אולי עם סעיף טילים וטרור.

נתניהו חייב להביא את הממשל להשיג יעד ממשי ומעשי. הוא צריך גם להיראות כמי שנתקל בנשיא נחוש ולא בנשיא בובה מבולבל שהוא הצליח "להנדס", נשיא שהוא הצליח לגרור לעוד הרפתקה. זה אומר פגישה בלי הכתרים בסגנון של "שכנעתי, סחפתי, הוכחתי". זה צריך להיות אלגנטי ומדוד. לא ממש הסגנון של נתניהו בימים האחרונים. זה יהיה מבחן הדונלד. לא עוד אוויר חם. מבחן מעשי, קשה אך מדיד.

tguvot@maariv.co.il