ישראל נמצאת במשבר עמוק. נדמה שתהליך מלחמה קרוב בהרבה מתהליך שלום. תהליך הרחבת ההתנחלויות חשוב יותר מתהליך שתי המדינות לשני עמים. הלאומנות המשיחית מאיימת על הדמוקרטיה. ההנהגה מתנהגת באופן אנוכי. נראה שבמשחק הכיסאות הברוטלי של נתניהו, האזרח הוא לא אדם שאת צרכיו משרתים, אלא בוחר בפוטנציה הנתון לשטיפת מוח.

אם ב־2018 ייערכו בחירות בגין הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה או עקב אינטרס של אחד השותפים הקואליציוניים, יהיו אלה בחירות גורליות. הן יקבעו אם תימשך ההידרדרות במדרון חלקלק של הדמוקרטיה הישראלית או תחול תפנית לעבר סיכוי להסדר מדיני, קואליציה אזורית נגד הטרור וחזרה לערכי מגילת העצמאות ולמשפחת העמים הנאורים.



במדינות לא מעטות נבחרו בשנה האחרונה ראשי ממשלה ונשיאים המבטאים סגנון שונה של הנהגה: פחות ממסדי, יותר אכפתי כלפי הציבור. זה קרה בצרפת, באנגליה, בקנדה, בהולנד, באירלנד ובמידה מסוימת גם בארצות הברית. בכל העולם, וכנראה גם אצלנו, נערך חיפוש אחר אדם שיגיע מחוץ למערכת הפוליטית המסואבת.

לדעתי, אף מועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה לא עונה לתכונה הזו מלבד אבי גבאי, ראש מפלגת העבודה החדש. האחרים כבר שחו שנים בזוהמה של הביצה הפוליטית. הימין הצניח זן חדש של מנהיגים, אדוני הארץ השלמה הבזים לדמוקרטיה ולמוסדותיה, כולל בית המשפט העליון והתקשורת. ישראל מבודדת בעולם יותר מאי פעם, אף שראש הממשלה התקבל בחום בקולומביה.

ישראל זקוקה למנהיג שמגיע מחוץ למערכת שבה יד רוחצת יד; מנהיג שיבטא אכפתיות כלפי המדינה ויפגין יכולת ניהול. נדמה לי שגבאי הוא כזה. הוא לא נבחר במקרה. אפשר להסכים איתו או לא, אבל מאמינים לו. יש לראש מפלגת העבודה החדש יתרונות לא מעטים: בין היתר, הוא משב רוח רענן במסורת הדמגוגית והשקרית של הפוליטיקה הישראלית; הוא נבחר בסגנון העצמאי רק בזכות עצמו ודחה כל ניסיון למחנאות המסורתית של מפלגת העבודה; הוא פרש מהממשלה מסיבות של עיקרון, דחה את מתווה הגז ואת הדחתו הלא הוגנת של שר הביטחון. הוא נטול האפולוגטיקה של אנשי השמאל־מרכז ותומך בפתרון הוגן של שתי מדינות, כולל החזרת השכונות הערביות במזרח ירושלים והכרה באבו מאזן כפרטנר; הוא פרגמטיסט שידע לקדם הסדר שתי מדינות עם קשרים באזור.

כמו כן, כאיש עסקים מצליח, הוא מבין את הצורך בשימור יחסים טובים עם המוסדות הבינלאומיים, ובוודאי יוכר כבשורה כלכלית בעולם לאחר בנימין נתניהו; יש לגבאי גיבוי מאנשי הביטחון המובילים והמנוסים ביותר, בהם אהוד ברק, עמירם לוין ועמי אילון; הוא סוציאל־דמוקרט השואף לקדם שוויון הזדמנויות בחברה, כפי שתעיד שלי יחימוביץ’. אך מעל לכל הוא שונה. הוא לא דמגוג כמו נתניהו, לא חלקלק כמו לפיד ולא מניפולטיבי כמו מרבית ראשי מפלגתו.

סיכוי השמאל־מרכז להגיע לשלטון בעידן שלאחר נתניהו אינם גבוהים. הציבור בכללותו נשאר יותר בימין, תולדה של שטיפת מוח שיטתית. במצב כזה ישראל זקוקה למנהיג שידע להפתיע את המערכת הפוליטית. מאז היבחרו, גבאי פועל נמרצות. הוא מופיע מדי שבוע בפני קהל ימני ובא לשכנע מה שהניע את ועידת מפלגת העבודה להעניק לו סמכויות נרחבות בקביעת הרשימה הבאה והשרים לממשלה. יש לו מעט אויבים פוליטיים בשלב זה.

אינני מכיר את האיש, ואני לא חבר מפלגת העבודה. אני איש פרס, עם השקפת עולם של שמאל שהיה חבר במפלגת מרכז. על כן אהדתי לאיש אינה משוחדת, מלבד הרצון לתת סיכוי למישהו חדש. 

הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה – מנהיגים צעירים"