סיכומי התקשורת את שנת תשע”ז בישרו שהציבור בישראל מבסוט, אפילו מבסוט מאוד. הוא יציב כלכלית, לא חושש ביטחונית, די נינוח מדינית וגאה טכנולוגית. המקרר ונתב”ג (עלייה של 13% בישראלים היוצאים לחו”ל ו־20% בתיירות הנכנסת לארץ) מלאים, הביטחון האישי טוב, ישראל מחוזרת על ידי מיטב שליטי מעצמות העולם שעולים לרגל לחזות בפלא ולהחכים בתחומי החקלאות, הטכנולוגיה, התפלת המים, הסייבר והייעוץ הביטחוני, התשתיות משתפרות, והאקזיטים מזרימים עתודות מסים לאוצר. עם ישראל חי.
אבל כשמקלפים את גלדי הבצל ומנסים לגעת בעדינות בפצע הפתוח והכואב שעוסק במערכת היחסים הכאובה בינינו, ברור שיש לנו עוד המון עבודה לעשות. לרגל הימים הנוראים, להלן שתי נקודות מרכזיות שבהן אנחנו יכולים וצריכים להשתפר בשנה החדשה:
החברתית - קו העוני: אני לא באמת יודע כמה אנשים נמצאים מתחת לקו העוני, והמדדים שונים, מבלבלים ולא מציגים תמונה אחידה. על פי רוב הנתונים המתפרסמים, כל משפחה חמישית מטופלת בלשכות הרווחה, רבע מהקשישים סובלים ממחסור וכ־300 אלף משפחות סובלות מאי־ביטחון תזונתי, כלומר אינן יודעות אם יהיה אוכל על שולחנן מחר (נתוני דוח "לקט ישראל" וביטוח לאומי).
יש הטוענים שחלק לא קטן ממשפחות אלה שייכות למגזרים אשר בוחרים לא לעבוד מסיבות אידיאולוגיות, המגזר החרדי והערבי. כנראה גם זה נכון. עם זאת, בשנת 2013 הוקמה הוועדה למלחמה בעוני בראשות ח"כ אלי אלאלוף כדי להמליץ על דרכים להתמודד עם העוני ולהגביר את שוויון ההזדמנויות בישראל. הוועדה הציבה מטרה: להביא לצמצום שיעור העוני ב־50%, כך שיהיה קרוב לשיעור העוני הממוצע במדינות ה־OECD.
דוח מרכז טאוב קובע כי לפחות מחצית המלצות הוועדה יושמו, אולם ההמלצה המרכזית - ריכוז הפעולות להתמודדות עם עוני בידי גוף מרכזי אחד ממשרדי הממשלה - טרם יושמה. בחג האחרון אכלנו רובנו לשובע. בדרך כלל, מעבר למה שהיינו באמת צריכים. בישראל 2017 זורקים 2.5 טונות מזון בשנה. עמותות שונות מנסות להציל חלק ממנו ולהעבירו לנזקקים. האם לא הגיע הזמן שהמדינה תמצא מנגנון שידע לטפל בנושא הזה?
החברתית - השבטיות, המחנאות, הקטלוג: החלוקה האינסופית לימין ושמאל הגיעה השנה לשיאה. כאילו הפסקנו לחשוב, וברוב הנושאים אין לנו באמת עמדה, אלא נהיינו רובוטים שמזדהים אוטומטית עם קבוצת השווים שאליה אנו שייכים. אין באמת ניוז, דיון אידיאולוגי או ויכוח ערכי. רוב ערוצי התקשורת מחולקים לעיתונים וערוצים התומכים בשלטון הימין, ולעיתונים וערוצי תקשורת המתנגדים לו. באלה לא נשמע מילה טובה על אלה, ולהפך.
מעבר לעובדה שרוב התקשורת עוסקת בעצמה רוב הזמן, היא מטפחת את הפילוג לאמנות מלחמה. כותבים ממחנה א’ לוחמים ברוב כישרון במצייצים ממחנה ב’. המקלדת מאפשרת חופש ביטוי לכולם, והכל מותר. נחלים של שנאה, קיטוב ושיסוי זורמים בצינורות הללו. אז נכון, יצר לב האדם רע מנעוריו, והטבע האנושי האגואיסטי נמשך אל השלילי, האפל והקיצוני, אבל דווקא עם בעל עבר והיסטוריה כמו שלנו, שנחרב כבר פעמיים, היה צריך להבין לבד את ההשלכות שאליו מוביל המדרון התלול הזה.
עשרת ימי תשובה הם זמן לעצור ולחשוב רגע לפני שמשלחים את הפוסט מפיץ הרעל הבא מן המקלדת, או שנייה לפני שחותכים באלימות את הנהג התורן שנקלע בדרכנו על הכביש או את הגברת בסופר. עזבו צקצוקים בשפתיים ומחוות צבועות. בואו ננסה בשנה הקרובה להיות קצת פחות גרועים ביחס שלנו לזולת ממה שהיינו השנה. גמר חתימה טובה.