ריקוד הדמים הפלסטיני, בין חמאס לרשות הפלסטינית, רשם בשבוע שעבר תפנית חדשה, עם הודעת חמאס שהוא מפרק את ממשלת הצללים ויסכים להעביר את הממשל האזרחי לאבו מאזן. שום דבר דרמטי לא טמון בהודעה החדשה. פעם משליכים זה את זה מהגגות, פעם מתנשקים, אבל לא מוותרים על האינטרסים. חמאס כבר הבהיר שלא יוותר על השלטון הצבאי, הטילים והמנהרות. ורק לא ברור איך ישראל של נתניהו עומדת מנגד ואפילו משמשת קבלן ביצוע של אויביה, בראשם שלטונות רמאללה.



ההודעה של חמאס בדבר פירוק ממשלת הצללים ונכונות לאפשר לאנשי אבו מאזן לנהל את החיים ברצועה - מוצגת כמהפך גדול, אבל היא רחוקה מכך. למרות הסנקציות שהטיל אבו מאזן על עזה בחודשים האחרונים ומה שמוצג כהתקפלות שלה, דוברי חמאס הבהירו שבכל מקרה הם ימשיכו לשלוט ביטחונית ברצועה ולייצר טילים ומנהרות. כמובן שהם לא יוותרו על חיסול ישראל, כפי שהצהיר בכיר בחמאס - רמאללה ועזה יפעלו כ"שתי זרועות של מלקחיים שיסגרו על הצוואר הישראלי". לכן ההודעה החמאסית ממש לא מבשרת על ניצחון אבו מאזן, ומבחינתו צריך להיות פתי כדי להסכים להסדר שבמסגרתו הוא יהיה אחראי לכל המצוקות של עזה, אבל לא יחזיק במושכות האמיתיות.



הציבור הישראלי מאפשר לממשלה לשתף פעולה עם החמאס והרשות



אלא שהפתי האמיתי הוא בנימין נתניהו, כלומר הציבור הישראלי שמאפשר לממשלתו לשתף פעולה עם תעלולי החמאס והרשות הפלסטינית. אם כתוצאה מההכרזה של חמאס, אבו מאזן יחזור להזרים כסף לעזה, זה ייעשה באדיבות ישראל ובין היתר מכספי המסים שישראל ממשיכה להעביר לרשות, למרות הפרת הסכמי אוסלו. בעבר טען נתניהו שהקמת ממשלה משותפת עם חמאס הופכת גם את הרשות לישות טרוריסטית. את האמירה הזו לא שומעים יותר מירושלים. מנגד, לא ברור מדוע הסכימה ישראל להיות כלי בידי אבו מאזן נגד חמאס, למשל בצמצום אספקת החשמל. כי מבחינתנו, הסכנה שבשלטונות רמאללה לא פחותה מזו שבמרצחי עזה, ואין לנו אינטרס לחזק מי מהם. והרי אם ניתן לפגוע בחמאס באמצעות צמצום אספקת החשמל לרצועה, למה לא עשינו את זה קודם, על רקע משלוח טילים לעברנו ובניית מנהרות?



לא לשכוח: הרשות הפלסטינית ממשיכה לחתור נגד ישראל בשיטתיות. די לעיין בנאום של אבו מאזן באו"ם בשבוע שעבר, נאום של אויב מובהק, לא של פרטנר. שלא לדבר על הצהרת הרשות מהשבוע לתבוע בכירים ישראלים באירופה בגלל "הכיבוש" ו"ההתנחלויות". ולא לשכוח את ההסתה והדה לגיטימציה נגד המדינה הציונית שנמשכת בכל ערוצי השלטון ופת"ח.



לכן המדיניות של ראש הממשלה בשדה המשחק הפלסטיני מתעתעת במצביעים שלו וחסרת כל היגיון, ואין בעניין הזה תירוצים. לחץ של מדינות ערב ידידותיות בנושא הפלסטיני לא רלוונטי. הן זקוקות לנו הרבה יותר



משאנחנו זקוקים להן, והפלסטינים לא באמת מעניינים אותן. וגם מול הידידים שלנו בוושינגטון הגיע הזמן להפסיק לגמגם ולהבהיר שלא סביר להמשיך לעודד את האויבים והמסיתים נגדנו. בין היתר, אסור לאשר את מה שמכונה "מחוות" כלפי אבו מאזן, גם אם מדובר בכביש גישה בלתי חוקי על אדמות פרטיות לעיר רוואבי, או אזורי תעשייה פלסטיניים בשטחי סי.



בניגוד להתנהלות הגלובלית שלו, בנימין נתניהו מנהל מדיניות מבולבלת וחסרת תבונה מול הפלסטינים, שנובעת מחולשה ואובדן דרך. השותפים שלו במפלגה ובקואליציה חייבים להחזיר אותו לתלם או למצוא לו תחליף.