אני לא זוכרת מתי אבי, יוסף, ציין את יום הכיפורים איתנו, בבית הקטן ההוא בחולון. מכל חג נותר לי זיכרון יפה ממנו. בחנוכה הוא הרים אותי כדי שאגיע לחנוכייה ואדליק את הנרות. בפורים עמד שעות ארוכות במדרחוב הצפוף בחולון ונופף איתי למיצגי העדלאידע. בפסח קרא בפני המשפחה את ההגדה בלי שגיאות.

ובשמחת תורה צעק לי לרדת מעזרת הנשים כדי לנשק את ספר התורה הגדול. אף אחד לא התנגד, משום שאת בית הכנסת בנה סבי, אביו.

אבל בכיפור הוא לא היה עמנו. תמיד ארז לעצמו תיק קטן עם מעט בגדים. בידו השנייה נשא את תיק התפילין שהיה עשוי קטיפה כחולה, שקיבל לבר מצווה. כמה שעות לפני כניסת החג היה ניגש לאמי, שבדיוק הכינה מרק ומאכלים לארוחה המפסקת, ולוחש לה: "את לא כועסת, נכון? מחר בערב אני כבר בבית".



היא לא ענתה לו. מעולם. כילדה שהביטה עליהם מהצד, הרגשתי איך הכעס מבעבע בי. אם אבא מתכוון להיעדר מהבית ליום שלם, ראוי שאמא תחבק אותו ותבקש שייצא וישוב בשלום. לפחות שתגייס חיוך קטן, אפילו שקרי, כאילו היא לא כועסת.

אחרי שנים הבנתי. אבא נהג לעבוד במשמרות לילה ארוכות במונית הקטנה שלו והשאיר את אמי לישון עם שתי ילדות קטנות בבית. הוא עשה זאת גם בחורפים קשים, גם במלחמות וגם בסתם ימים של חול. אלא שכיפור היה החג השנוא עליה. לקחו ממנה את הנאת החיים היחידה שלה: הסיגריות. והוא משאיר אותה לבד והולך.

***

תשעה ילדים הביאו לעולם סבי וסבתי. ב־1946 הגיע הראשון. מאז, כל שנתיים או שלוש נוספו אח או אחות. סבתי גידלה אותם לתפארת. הייתה לה חרדת אוכל קשה, מה שהותיר גם אותנו, הדורות הבאים, כבדי משקל. ובכל זאת, מידת הרחמים והחמלה שהייתה בה סיפקה לכל ילד את מבוקשו.

סבי, שמעון ז"ל, כמו דמשקאים רבים, היה סוחר, בבגדים ובמוצרי חשמל. מרכז חייו היה בית הכנסת, "רבי מאיר בעל הנס" בחולון, שבנה בשתי ידיו. כשבגרו הילדים של סבא וסבתא והפכו לבעלי משפחות, נתנו להם זוג הזקנים את ברכת ההצלחה ועוד כמה גרושים לתחילת הדרך. סבי רק ביקש שביום הכיפורים יבואו כולם לביתו, יסעדו על שולחנו ויבואו עמו לבית הכנסת.

ואכן, בכל שנה התאספו כולם - שמונה בנים ובת - בביתם של סבי וסבתי. הם סעדו יחד בארוחה המפסקת, בצחוק ובשיר, וכשנכנס הצום צעדו יחד אל בית הכנסת.

כל הלילה התפללו שם, בבית הכנסת. כשסיימו נאמרו במקום כמה דברי תורה וסליחה מפי הרב הגדול, שסירב למתפללים שביקשו לנשק את ידו. רק כשהשמיים נתנו סימנים שהבוקר בפתח, חזרו אל בית סבי כדי לתפוס תנומה קצרה לפני שיקומו שוב ויצעדו לבית הכנסת, לתפילת שחרית. אין ספק שהם חוו את היום המיוחד הזה בעוצמה. לא עשו לעצמם הנחות, לא פגעו בקדושתו.

***

אמי נותרה לבדה בביתנו בחולון. כך גם נשות אחיו של אבי. נשארו לבדן עם שניים או שלושה או ארבעה ילדים קטנים, שביקשו מיד לצאת החוצה, לרכוב על האופניים הצבעוניים בכביש המאיים שממנו נזהרו כל השנה. לא עניין אותנו, הילדים, הצום של אמא. רק רצינו לדווש.

אמי המותשת, הצמאה והרעבה רדפה אחרי האופניים שלי ושל אחותי. הזהירה אותנו לא לנסוע מהר מחשש שניפגע, מוציאה אותנו מהתקהלויות של ילדים גדולים מאיתנו, שופכת מים על שפשופים ברגליים שלנו. כשכבר הייתה מיוזעת ועייפה, ביקשה מאיתנו לעלות הביתה, כי מחר עוד יום, וגם בו הכבישים יהיו פרושים בפנינו.

אינני יודעת באשר לבני דודי האחרים. איך נהגו בהם האמהות. אבל אני ואחותי צייתנו תמיד להוראותיה ולבקשותיה של אמא. ולמרות הרצון לבלות עוד קצת, בחוץ עם כולם, ירדנו מהאופניים.

***

תחושת אי־נוחות נגרמת לי בכל פעם כשאני צופה בכתבות על הרכבת האווירית הגברית לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן, אוקראינה. הרי חלק מהם לא יהיו בחגים לצד הנשים שלהם. ראיתי איך בחור חרדי מתבדח על השם אלול. במקום ראשי התיבות "אני לדודי ודודי לי", "אני לחמותי ובעלי לאומן". הוא לפחות הבהיר כי לא יעזוב את אשתו בחג, בשום מחיר, משום ששלום הבית ושלמותו קדושים עבורו יותר מכל קבר של צדיק.

ראיתי ניצוץ באפלה. קשה לי לדמיין מצב שבו אישה אורזת את בגדיה ומודיעה לבעלה שהשנה תבלה בתפילות באוקראינה. קשה לי לא פחות לראות איך בעל מקבל את הבשורה. אני בכלל לא מבינה איך אפשר לעזוב תא משפחתי בזמן חג ולנסוע. איך אפשר לתת לדייל כרטיס עלייה למטוס במקום זר פרחים לאישה? או ליהנות מנוף ירוק במקום מהבגדים החדשים שנקנו לילדים במיוחד לחג? אני מכבדת תפילות, גם קברי צדיקים, אבל לדעתי, המשפחה מעל הכל.

***

זה מה שאני חושבת היום. כילדה לא הייתה ברשותי היכולת להגיע למסקנה הזו. אחרת הייתי נעמדת מול הדלת בכל פעם שרצה אבי לצאת ממנה ואומרת לו שתפילות של ילד הן החזקות ביותר. ושאם ייצא את הבית ולא יציין איתנו את יום הכיפורים, אוותר על אופני, אלך לבית הכנסת הקרוב ואתפלל חזק־חזק שכלום לא ילך לו השנה, ושבספר החיים ייכתבו לו רק דברים רעים. אולי זה היה משנה את דעתו והוא היה נשאר איתנו, בעיקר עם אמא.

אלול מבחינתי זה "אני למשפחתי ומשפחתי לי".