את אירוע הפתיחה לחגיגות לציון 70 שנה לישראל לא עושים בנגב, המשווע לעוד יישובים ולעוד אזרחים, לא בגליל, ולא בלטרון של תש"ח - אלא דווקא באירוע הוקרה למפעל ההתנחלויות, עם הססמאות "חזרנו הביתה" ו"חזרנו ליריחו". זה לא רק פיגוע הסברה, לא רק תקיעת מקל בניסיונות לחדש את התהליך המדיני, בתקווה להוציא אותנו ממעגל הדמים ולצקת תקווה וחזון לצעירי האזור, ולא רק גרירת גוש עציון מקונצנזוס למחלוקת. זה בעיקר עיוות משווע של סדרי העדיפויות בחגיגות ה־70 לישראל, בבחינת "אין הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשוני".
ישראל אינה צריכה לנופף במפעל ההתנחלויות, שיהיה מכשול לא קטן בכל הסדר מדיני עתידי וגם מגחיך את נתניהו. ראש הממשלה הוא אשר הכריז על נאמנות לעקרון שתי המדינות, ובה בעת מתהדר במפעל ההתנחלויות. זהו אותו ראש ממשלה שבעת ביקור טראמפ בישראל אמר שהוא מרגיש לראשונה את השלום המתקרב, ואחרי חודש הבטיח למתנחלים שלא יהיו עוד נסיגות לעולם. אז לאיזה נתניהו אנחנו צריכים להאמין? לאיזה נתניהו צריכים להאמין טראמפ וא־סיסי ועבדאללה ואבו מאזן?
למרות הזיקוקים, למרות האמירות וההתחייבויות, אילו הייתי מראשי המתנחלים, לא הייתי נרדם בלילה כשנתניהו הוא ראש הממשלה. הליכוד החזירה שטחים, ורק נתניהו החזיר את חברון לשליטה פלסטינית, לאחר שרבין ופרס ז"ל היססו ועיכבו זאת. ועד שמשהו יזוז כאן, אם יזוז, ממשיכים השגריר האמריקאי דיוויד פרידמן ושליח הנשיא לשלום אזורי ג'ייסון גרינבלט להתפלל כמעט בכל יום ויום בכותל המערבי - אולי דווקא מהתפילות ייצא כאן משהו.
אפק מבקש לוודא שערכי צה"ל לא יישארו כאותיות ריקות מתוכן, אלא שייושמו ללא כחל ושרק על רצפת הייצור של ביטחון ישראל. כשם שהוא צודק בעמדתו זו, כך צודק הרמטכ"ל, הרואה את התמונה הכוללת, שוקל את כלל המרכיבים ומקבל החלטה ראויה תוך נזיפה באזריה, שלא הביע חרטה על מעשיו.
פרשת אזריה היא פצע פתוח ביחסי צה"ל והחברה הישראלית ויעבור זמן עד שיגליד. זה מחייב גם את צה"ל שלא לעשות שגיאות נוספות כשם שנעשו באירוע זה. כל שניתן לקוות כעת הוא שאזריה יסיים לרצות את עונשו ויצעד אל חייו האזרחיים בשקט ויותיר את הפרשה הזאת, שדיממה בחברה ובצה"ל, מאחורינו.
התרעות פיקוד העורף