הכי שחוק, חבוט ועלוב הוא חשבון הנפש בתקשורת. יש כמה עיתונאים שהם מומחים בזה, אלופי הז'אנר. כותבים ובוכים. תוקעים ומתבכיינים. מתגייסים, מלטפים, מסלפים ואז "עושים חשבון נפש". אני לא מאמין בהליך הזה. יש בו מן המשל ליום כיפור. יש מי שתופס את יום כיפור מעבר למשמעות הדתית שלו, כיום בעל משמעות חברתית.
יש שתי פרשנויות ליום הכפרה והמחילה. האחת, כמו חשבון הנפש בתקשורת היא הפרשנות הקלה והנקלית בעיני, הפרשנות שרואה ביום כיפור הליך של חישוב קר וקל, מעין קונטרול־אלט־ דיליט, שמוחק את כל החטאים ומנקה את כל הספאם מהשנה החולפת כדי לפנות מקום נוסף לכל החטאים שנוכל לצבור בשנה הבאה. הפרשנות השנייה, שמקובלת עלי, היא חשבון נפש אונליין. בכל יום, על כל מעשה. ואחר כך, ביום כיפור, הרהור, בחינה מעמיקה והפנמה של כל התקלות הקטנות והגדולות וסליחה כללית שמטרתה ניסיון מודע לחיות ולפעול אחרת.
בחרתי שלוש סליחות שאנחנו צריכים לבקש מעצמנו ומאחרים. לא כדי לחזור לעשות אותן מיד עם צאת החג, אלא כדי לנסות לשנות, גם אם המשימה לא תמיד אפשרית ולא תמיד תלויה רק בנו.
סליחה על הדיבור המלוכלך, הכותרות הצעקניות, המאמץ לחדד כל הבדל, כל פער וכל שוני עד שיסלימו למלחמה. זה חלק בלתי נפרד מכל המערכת החברתית, העסקית, הפוליטית והתקשורתית. כולם מחפשים בידול וייחוד, מיתוג ושיווק. במה אתה שונה? במה אתה מיוחד? במה אתה עדיף על האחר? התחרות על תשומת לבו של הצופה, הקורא, הקונה והבוחר הביאה את השיח החברתי בשנה האחרונה לשפל של דיבור גס ומקטב.
התרעות פיקוד העורף