1. הפגנות הנכים וחסימות הכבישים לא הזיזו עד עכשיו לראש הממשלה ולשר האוצר אפילו שערה בבית השחי. ביבי עשה "סיור עולמי" עם שרה כשהנכים חסמו כבישים בשמש הלוהטת, על כיסאות גלגלים ועם קביים, וניסו להסביר לנהגים זועמים את מצבם הנואש. חלק קיבלו בהבנה, חלק קיללו, חלק הכו נכים. כמו כל מנהיג שלא מתכונן לעשות משהו דרסטי, נתניהו הבטיח להם שיתפנה לעניינם אחרי החגים. הוא לא ציין אילו חגים ובאיזו שנה. חלק מהנכים המפגינים הגיעו עם בקבוקי חומר דליק ואיימו להצית את עצמם. גם האיומים הללו לא הזיזו שערה בבית השחי (השני) של מקבלי ההחלטות.

ההסתדרות לא השביתה את המשק עבור הנכים, ארגון נכי צה"ל לא התייצב לימינם, וארגוני הסטודנטים המשיכו להוכיח שהם אפסים בכל מה שקשור למאבקים חברתיים. "קומנדו 2,342 בחודש" המשיך לחסום כבישים, והשבוע השר לביטחון הפנים, ארדן, והמפכ"ל אלשיך, בצעד "מבריק" החליטו לחסל את הקומנדו ושלחו את השוטרים לרשום לנכים דוחות תנועה בסך 500 שקל, כאילו הם לא מכירים את המשפט העברי הקדום "לא מפחידים זונה עם זין". אז דפקו להם דוחות ומיד התארגנו אנשים טובים לשלם בבוא העת את כספי הקנס, כולל שוטר צדיק שתרם 2,000 שקל בעילום שם.

ב–14.7.2012, במלאת שנה למחאת החמאה החברתית, הפגינו קומץ אנשים מול בית העיתונאים ברחוב קפלן בתל אביב, ביניהם היה משה סילמן, אדם שבור מבחינה כלכלית ובריאותית, אחרי אירוע מוחי. הוא שפך על עצמו חומר דליק, ולאות מחאה על המצב הצית עצמו ונשרף למוות. סילמן קיווה שבמעשהו הוא יעורר את הציבור ואת דעת הקהל. הוא לא גרם אפילו לתזוזה בשער עכוזם של מקבלי ההחלטות.



חמש שנים אחרי כן התקשר אלי משה ס' אחר, משה סנדר. בן 53, בגילו של המנוח סילמן, נכה, מרותק למכשיר הנשמה, שהגיע לתחתית וזעק זעקה גדולה. זה תמליל דבריו: "נתן, תקשיב, מדבר משה סנדר. לפני שבועיים נפלתי בבית. מצאתי את עצמי עוד פעם מורדם ומונשם בבית החולים, עוד פעם קתטר. מנהל המחלקה החליט שהוא לא מוציא אותי הביתה עד שלא מביאים לי מכשיר 'ביפאפ', שזה מכשיר הנשמה ללילה שאני חייב לישון איתו. הם רוצים ממני 20 אלף שקל פיקדון בצ'ק. אין לי צ'ק ואין לי חשבון בנק, ומצד שני הוא לא נותן לי ללכת הביתה בלי המכשיר.

אני לא רוצה לחיות. אני רוצה למות בבריכה של ביבי נתניהו בקיסריה. אני בן 53, אבא לשלושה ילדים, בן אדם שעשה ארבע וחצי שנים צבא, בן אדם ששילם ביטוח לאומי כל החיים. בקיצור, החליטו להחתים אותי על שטר חוב. בסדר. נתנו לי את המכונה הזו ביפאפ, מכונה מפחידה. זה דוחס לך אוויר לריאות, לא הריאות עובדות, המכשיר עובד. באתי הביתה, הבית שלי מלוכלך, רק מהלכלוך אני יכול למות. אני לא רוצה לחיות, אני מפחד למות. אני רוצה שייתנו לי זריקה ויהרגו אותי. אני לא יכול יותר. אני רואה איך מתייחס אלינו ראש הממשלה, ואני עומד להשתגע, איך יכול להיות? עכשיו הוסיפו לי שתי תרופות על ה–15 שאני לוקח גם ככה. גם ככה אני לא קונה את התרופות כל חודש ובגלל זה אני מגיע עוד פעם לבית החולים, כי אתה לא יכול להכניס תרופות לבטן בלי להכניס קודם אשל, גבינה, לחם עם שניצל. בבית החולים יש לפחות אוכל מבושל, למרות שהוא תפל".

בקול בוכים הוא מספר שיש לו 86% נכות רפואית, והוא מבין שלא יזכה בקצבה המיועדת לבעלי נכות קשה, כי חסרים לו עוד 4% ל–90% המיוחלים. "אין לי כוח להילחם, אני לא הולך לביטוח לאומי כי אני לא הולך על הרגליים. אגיד לך את האמת, נתן, אני מפחד להתאבד". לפני ראש השנה הייתה לי איתו עוד שיחה אחת. הוא נזקק להחלפת חלק בכיסא הגלגלים, ולא היה לו הכסף הדרוש. העניין סודר. משה סנדר לא שרף את עצמו, הוא אכל את עצמו ונפטר בחדרו המסריח לפני ראש השנה. פחות אחד שיחסום כבישים.



2. שבוע שעבר, סניף מגה ברחוב ויצמן בתל אביב. קונה קצת פירות וירקות לקראת ראש השנה. בזווית העין אני רואה זקנה קטנת קומה עם מקל הליכה ועגלת קניות מצ'וקמקת, עומדת ליד מדף השזיפים ותפוחי העץ, מביטה ימינה ושמאלה וכשרואה שאין אף עובד או לקוח לידה, מגלגלת שזיף אחד ותפוח עץ אחד מהמדף לפתח התיק שעל עגלת הקניות. בעדינות אני ניגש ואומר לה: "יש לי המון תלושי חג ואין לי שימוש בהם. קחי, קני לך מה שאת רוצה". הקשישה הבינה שראיתי אותה מגלגלת את הפירות לתיק. "איני צריכה את הטובות שלך, מר זהבי", אמרה בזעם ויצאה מהמגה בצליעה, גוררת את העגלה עם השזיף והתפוח. רציתי ללכת אחריה ולהתנצל (לא יודע על מה, אבל שלא תכעס עלי), אך פחדתי שזה עוד יותר ירגיז אותה. זהו, עכשיו ייסורי המצפון יעיקו עלי. אינעל האלוהים והחגים שלו, ואינעל מי שמביא קשישים לגנוב שזיף ותפוח עץ לקראת ראש השנה.

3. המוני בית ישראל יושבים ליד שולחן החג עם אבא ואמא, אחים ואחיות, סבים וסבתות, ילדים ונכדים. בחוֹר מסריח אי–שם ברצועת עזה יושב אברה מנגיסטו, צעיר פגוע נפש שלא חטא ולא פשע, עשה טעות וחצה את הגבול לרצועת עזה. ליד שולחן החג יושבים בני משפחתו ללא שום מידע על מה שעלה בגורלו, חרדים למצבו הבריאותי והנפשי, וייסורי הדאגה מכרסמים את גופם ונפשם. אברה מנגיסטו, צעיר אתיופי שלא שירת בצה"ל או בשב"כ, שהוריו לא מקושרים עם אנשים חשובים או עשירים, עמך ישראל בני הקהילה האתיופית, אוכלים את עצמם ולא את ארוחת החג. המעצמה הכי חזקה במזרח התיכון עם המנהיג הכי חכם בעולם, עם המודיעין הכי מקצועי בתבל - לא מסוגלת להביא להורים האומללים רסיס מידע על בנם האבוד.

שר הביטחון אביגדור (איווט) ליברמן הבטיח שכשהוא יהיה שר ביטחון איסמעיל הנייה יהיה בקבר תוך 48 שעות. מילה של ליברמן זה מילה? הרשע הניה חי ונושם ומופיע בטלוויזיה. הרשע הזה, לו היה לו קצת מצפון, טיפ־טיפה מצפון, היה עושה מעשה הומני ונותן רסיס מידע על אברה מנגיסטו. אבל כנראה אין לו.



4. איתני הטבע מחוללים שמות ביבשת אמריקה. סופות, רעידות אדמה, שיטפונות, תוהו ובוהו על פני היבשת. הנשיא דונלד טראמפ מתחרפן מיום ליום ומאיים להשמיד את קוריאה הצפונית. הקוקו שמנהיג את קוריאה הצפונית מאיים שישמיד מטוסים אמריקאיים ויפגע בקוריאה הדרומית וביפן. ריח פצצות מימן וטילים גרעיניים מעלה את מפלס הטירוף בעולם, הבורמזים שוחטים ואונסים מוסלמים בארצם אחוזת האכזריות, הכורדים עומדים להקים מדינה, וצבאות איראן, עיראק וטורקיה בסטנד ביי להראות להם מאיפה משתין הגמל. הקטלונים אוטוטו מכריזים על מדינה עצמאית, והספרדים בהיכון לקרוע להם את הצורה.

באפריקה מורדים שחורים שוחטים בכמה מדינות כל מה שלא בא להם טוב מול העיניים, לוב ממוטטת, קרבות ישראל–פלסטין נראים כאילו לא ייגמרו לעולם. חסרות רק כמה מגיפות טובות שישמידו מיליונים ונוכל להתחיל את חגיגות סוף העולם. לפי כל הנתונים, נראה שלאלוהים, בורא עולמנו המחורבן, נמאס מהעסק הענק שהקים והוא הולך לסגור את הבאסטה.

אלוהים בפנטהאוז - במגדלי השמיים,
זקן ועצוב כבר עושה במכנסיים,
נמאס לו לראות את הצאן המגעיל -
לאות מחאה על אפו שם עגיל.

אלוהים הקשיש עם עגיל וחשיש
לא רואה, לא שומע וכמעט לא מרגיש.
כמו דוד הזקן הוא הזמין בחורה,
שתשב בחיקו בימי הקרה.
ת'תפילות שעולות הוא מנפנף בידו,
תחינות ומחילות הוא מוחק בזקנו,
בימי החגים כשהרעש נורא,
הוא סוגר ת'חלון ומרביץ נחירה.

נחירה של קדוש היא אסון לפשוטים -
הים מתרומם נהרות גועשים,
המונים נסחפים טובעים ומתים,
זה לא מזיז שערה לאלוהים.

במגדלי השמיים בפנטהאוז ענק,
הוא זרוק ממוסטל - קצת נחנק קצת נשנק,
אלוהים הזקן כבר לא מה שהיה,
ונמאס לו מכל מה שפעם ברא.

במשקפת ענק הוא רואה ת'עולם
משפיל את עיניו בוש ונכלם.
הוא פושט את ידיו הרפויות לצדדים,
וצועק למלאך שיפתח ת'ברזים,

תשטוף הלכלוך מעולם הצבועים
תשמיד ת'אדם ובעלי החיים
תמחק יערות ותפיל ההרים
תייבש נהרות, תעלים הימים
תנקה היקום וחסל את כולם -
נמאס לי לשלוט בעולם מחורבן.

פתאום זה קרה ואיש לא הבין,
הים כמו נמחק, התייבשו הנחלים,
ההרים קרסו, הערים נבלעו,
בני אדם וחיות נעלמו כמו לא היו.

בפנטהאוז ענק, במגדלי השמיים -
חייך אלוהים ושילב הידיים,
בקול אבהי הוא מלמל בשפתיים,
"נגמר תפקידי, אעצום ת'עיניים".

כך נגמר העולם וזה רק בינתיים -
אולי יתעורר אלוהים עוד שנה עוד שנתיים,
אם יהיה לו עצוב וירגיש שעמום -
הוא ירים את ידיו ויבנה לו יקום.