נשמע ביום שני, זולו־טיים 21:50, בהפסקת המחצית בין סכנין לבית"ר ירושלים. הפציינט משכשך באמבט מקציף ומתגלח עם קרם מנטה שעשוי מהסנפיר של המפלצת מלוך נס.
"מאמי, אני יכולה לשאול אותך משהו? אבל תבטיח לי שלא תתרגז".
כיפוש, תתחילי מהסוף, כי אני כבר התרגזתי מאוד מההקדמה.
"לא, אני רוצה שתבטיח לי".
בסדר, בסדר, תתקדמי.
"תזכור שהבטחת. כמה זמן אפשר לנסוע עם האוטו, אחרי שהנורה של הדלק נדלקה?"
החתך הראשון הוא הכואב ביותר, וזה קרה ליד האוזן הרגישה שלי. דם זלג במורד הלסת והצוואר לתוך הקצף באמבטיה. אבל המשכתי כאילו לא קרה כלום, תאונת עבודה של קירח בסך הכל, והשבתי בשלווה סטואית: השאלה אינה נכונה. לא התכוונת לזמן אלא למרחק. כי לזמן אני חייב לפתוח משוואה של מהירות ומשקל, ואצלך מכל הדלק ריק, אז אין לי את הנתון. אם את מתכוונת למרחק, אני יכול להעריך, רק אם תספקי לי את המידע המינימלי מתי נדלקה הנורה. אבל את השנייה המדויקת, לפני שאני חוטף מפרצת באבי העורקים בגלל העצבים.
"אתה רואה שאתה ילדותי?", הגיבה כיפוש. "הבטחת שלא תתעצבן. תראה כמה דם יורד לך. תפסיק רגע להתגלח, תן לי להביא לך מגבת".
אל תביאי מגבת, תביאי מהמגירה את האבן־קרח שקנית לי בלונדון. זו שעלתה 17 פאונד, אבל בגלל שאת קמצנית קנית רק אחת ולא חמש.
"הנה, קח. זה פתאום קרה, כאשר הייתי בדרך הביתה, אני חושבת שבדרך נמיר".
את חושבת, אבל לא בטוחה; זה יפה. האם שקלת, ולו לרגע, לעצור בתחנת הדלק שנמצאת 400 מטר מהבית? זה עבר לך בראש? או שבגלל שצמת בכיפור, היית בטוחה שאלוהים יספק לך אנרגיה להגיע הביתה. מה, את צוחקת? את מסיעה את הבן שלי בלי דלק באוטו, בכביש בינעירוני מהיר? את בהכרה בכלל? מה נסגר איתך?
"יואו, מה נסגר איתך?! כמה אתה חופר. השאלה שלי פשוטה מאוד: האם אוכל להגיע מחר למשרד לפני שאעצור בתחנת דלק, כי יש לי המון עבודה".
את החתך השני בצוואר כבר לא הרגשתי. יש הרבה נימים בצוואר, זה באמת נורמלי שתיחתך אם משגעים אותך, היד שלך רועדת והתער נופל למים. כיפוש, אני אדבר לאט, אני לא אשתגע, תקשיבי לכל מילה. צאי עכשיו, רדי לאוטו, תניעי אחרי שתתפללי שיש אדי דלק במכל או באינג'קטורים, תגיעי לתחנת דלק, תתדלקי ותחזרי הביתה, לפני שאני חותך את העורק הראשי בגרון. אבל עכשיווווווו אני רוצה שזה יתבצע. עכשיוווווו. למה אני חייב להתרגז, ועוד יש לי עבודה בלילה.
"תראה משאֵלה קטנה, איזה סיפור אתה עושה. אני לא יוצאת מהבית עכשיו. ואתה יודע למה לא עצרתי לתדלק? כי מיהרתי הביתה להוריד את סנדי. כי אתה הלכת עם גיא למקדונלד'ס רק כי פחדת שהיא עשתה בבית ותצטרך לנקות. אז אל תפיל עלי, זה בגלל הקומבינות שלך".
כן, קומבינות שלי. אני לא הבאתי גורה הביתה, את הבאת. אבל תכף נדבר על זה, כי זה שווה דיבור. את חייבת לדעת משהו על דלק - המכונית לא נוסעת בלעדיו. אני מניח שכאשר נדלקה הנורה, נותרו לך במכל 5־6 ליטרים. אבל כבר אמרתי לך לפני שנים, שמתדלקים כאשר המחוג מראה רבע מכל. כי אז אין
טינופת במערכת ההזרקה ובממיר הקטליטי, ומפחיתים את הסיכוי שהרכב ייעצר באופן פתאומי. עד כאן הבנת?
"לא, וגם לא ניסיתי. אני אוכל לקחת את גיא לגן ולנסוע לעבודה, כן או לא?"
כיפוש, תצאי מכאן, עשי לי טובה. את מטריפה אותי. את לא מכניסה את הבן שלי לאוטו בלי דלק, נקודה. ואם נתקעת על כביש 5 בדרך לעבודה, את לא מתקשרת אלי. תצעדי ברגל, ושיישרף האוטו. המלצה: קחי סניקרס, עם עקבים קצת קשה לצעוד, ותלבשי אפוד זוהר, שהנהגים יבינו שאת מפגע תחבורתי. די, אני מיציתי.
****
סיימתי את פעילות ההיגיינה, וצפיתי בסכנין עולה ליתרון 1-3, רק כי הבעלים של בית"ר החליט לשלוח ילד שישמש כשוער. כן, רבותי, הטמטום משתלם רק למי שמשלם, זו המחשבה שעלתה לי בראש כאשר צפיתי בפרצופו העגום של אלי טביב ביציע של המכובדי'ק.
סנדי התחילה לנבוח, חששתי שהנביחות יעירו את גיאצ'ו, והאצתי בכיפוש להסות אותה במיידי. "פוי, סנדי, פויה", שחה לה המאלפת הדגולה, "שקט, שיהיה פה שקט עכשיו. תראה איך היא מקשיבה לי, מאמי".
כן, בטח, היא ממש מחונכת כמו הכלבים של קווין אליזבת.
"היא חמודה, אני מקווה שהיא תישאר בגודל הזה", הביטה בה בעלת הבית.
טוב, זה כבר לא יקרה, כיפוש. בעוד שלושה חודשים היא תהיה 30 ק"ג, גיאצ'ו רק 20 ק"ג. מה את מתכוונת לעשות? אנחנו גרים בדירה, לא בארמון בקינגהאם.
"אם היא באמת תהיה ענקית כמו שאתה אומר..."
זה לא אני, זה הווטרינר אומר, כיפוש.
"...אז נחליף אותה, ונביא כלב קטן, אבל לא גור. לפחות בן שנה וחצי", פסקה האישה.
לא יהיה כלב אחר, כיפוש, אם את מחזירה אותה ל־SOS, נגמר הקטע הזואולוגי שלי. לילדים שלי לא החלפתי חיתולים מחמת הגועל, אבל אחרי הכלבה אני מנקה כל יום. לא מתאים לי, לא בנוי לזה. ונראה לי שגם הילד די מיצה את החוויה. נוכחותה לא מפחיתה אפילו דקה מהעיסוק שלו במשחקי מחשב.
"מאמי, גם לי לא קל. אבל גיא התרגל אליה, ותהיה לו טראומה אם נמסור אותה".
ומה עם הטראומות שלי? מתי תתחילו להתחשב בי בבית הזה? אולי העוזרת צודקת והיא שד? מתי את קונה לה מלונה? היא כבר גדולה מדי למעון החתולים שרכשת לה. את מצפה להגרלה למשתכן של מוישה כחלון? תרשמי את סנדי קופמן להגרלה, עם המזל שלה היא תביא לנו מעון קיץ בעפולה. תוכלי להיות שם עם הילד ואיתה, אני אבוא לבקר, מבטיח.
"בינתיים היא נשארת, נראה בעוד כמה חודשים מה מתפתח".
תגידי, רגע, מה קורה עם מורה לשחמט שביקשתי ממך בשביל גיאצ'ו?
"טוב שהזכרת לי, אני לוקחת אותו לאבחון אצל מורה מומחה, שיבדוק אם הוא כבר מתאים להתחיל ללמוד".
אני מקווה שמצאת רוסי או הודי ולא איזה שרלטן, הרי הילד שלי גאון, שלא יבזבזו לו את הכישרון.
"גאון הוא לא, ואל תשכח הפרעות קשב. שח דורש ריכוז".
כפרות, בובי פישר היה שרוט לגמרי, בוריס ספאסקי היה מרביץ לקירות. אני קיבלתי בראש מנרקומנים ששיחקו שח־בזק נגד שישה יריבים - בפחות מ־30 מהלכים ובפחות מארבע דקות. שלא יבלבלו לך במוח, הוא מתאים, אני אומר לך.
"אתה אומר הרבה דברים. אתה גם זיהית אצלו כישרון נדיר לג'ודו, רשמתי אותו ושילמתי - ואחרי שיעור אחד הוא לא רוצה ללכת יותר. וגם בכדורגל הוא רק רוצה לשחק לבד בכדור ולא למסור לאף אחד".
כיפוש, אמרתי לך לא לקחת אותו לנגרים. אמרתי או לא אמרתי? לילד יש כוח מתפרץ נדיר, הוא חזק באופן חריג לבני גילו, תביטי איך הוא רץ עם החזה קדימה ומרים גבוה את הרגליים, בלי שאף אחד ילמד אותו. מה שאני שכחתי בתחום, כל המתחזים שלקחת אותו אליהם לא ילמדו אף פעם. השרלטנים האלו היו שולחים את ליאו מסי להיות סו־שף בגיל 5, כי הוא גמד. אני אקח אותו לאימון, ואדבר עם המאמן. תני לילד לבטא את הכישרון המולד שבו.
"יופי. קח אותו. האימון בחמש".
איך אני יכול בחמש? אני ברדיו. תרשמי אותו לקבוצה שמתחילה בארבע וחצי. ולפני האימון תדאגי שיהיה קצת בגן שעשועים, להפחית קצת מרץ, אחרי שהיה כלוא בגן משמונה בבוקר. הרי הסברתי לך, אולי תקשיבי לי קצת. עכשיו עם האוכל, וזה חשוב. מספיק עם הגבינה הצהובה או הודו. זה מכיל ימבה הורמונים, זה משגע את הילד, ומגביר את הפרעות הקשב שלו. אל תביטי בי כמו שאני פסיכי, אני רק נראה כך, אבל אני יודע על מה אני מדבר.
"כל הילדים אוכלים גבינה צהובה, רק אתה החלטת שזה לא בריא. זה מה שהילד אוהב ורוצה. אם לא אכין לו מה שהוא אוהב, הוא לא יאכל. הבנת, ד"ר אדלר?"
אל תתחילי איתי עם כל אוכלי הראשים האלה. את יודעת שפסיכולוגים ופסיכיאטרים אני מכיר טוב, ערימה של פארטייה, אני אומר לך באחריות. לסיכום: להחזיר את הצדיק לג'ודו, גם לכדורגל, ולהתחיל שחמט במיידי. אגב, המומחית ששכרת לו לטיפול בהפרעות קשב, היא כבר חזרה מהטיול לזנזיבר שמימנו לה? כי הילד לא התקדם באינץ'. אולי נוותר על התענוג? אני מזכיר לך שאני מתעורר בשבע לצורך גניבת הדעת הזו.
"אני אקח אותו בפעם הבאה, ואברר אם יש התקדמות. די כבר לבקר את כל העולם. ותשתוק קצת, הרי אתה הולך לדבר בטלוויזיה, תן למיתרי הקול לנוח".
****
אז באמת נסעתי לאולפן, ובדרך הקשבתי לחדשות. כן, זה ממש יופי שלכל חברי הקואליציה (למעט גילה גמליאל, אבל היא לא נחשבת, וגם הוזמנה אישית) לא היה זמן לכבד את הטקס הממלכתי לזכרם של חללי מלחמת יום כיפור. המזכירות הודיעה ליד לבנים שהם עסוקים. במה הם בדיוק עסוקים? בוויכוחים על מינויים של כל מיני סמרטוטים, בכסות של מינויים פוליטיים. זה חשוב להם מאוד, לפני הפריימריז.
נזכרתי במחזאי יהושע סובול שכתב שמדינת ישראל מתקרבת בצעדי ענק לשלטון של עריצות. חשבתי לכתוב לו שהיא לא מתקדמת לשומקום, השלטון כבר עריץ ימבה זמן. הנה, למשל, תא"ל (במיל') מירי רגב, אלוף (במיל') יואב גלנט ורס"ן (במיל') נפתלי בנט לא מצאו זמן לטקס. אולי אם הטקס הממלכתי היה מתקיים בגוש עציון ולא בבית העלמין בהר הרצל, כן היה להם זמן. ואולי הם צודקים לשיטתם, כי גם לחללים אין זמן לבוא לקלפי ולהצביע, אז למה להתאמץ?
בקיצור, חשוב שתדע כל אם עברייה, לעשות כל מאמץ שביכולתה, כדי שבניה ישרתו בתזמורת צה"ל או כלבלרים בקריה, כי אין כאן הנהגה ששווה להקריב בשבילה חיים של גברים צעירים שנפלו במילוי תפקידם. הם פשוט עסוקים, ולכן נבצר מהם לכבד את זכרם.
הנה עוד ידיעה חשובה: הרבנים בק"ק ראש העין, מקום מגוריה של הגברת־שעל־התרבות, הורו לתושבים המאמינים שאסור להם להאזין למופע של עדן בן זקן, כי שירת נשים אסורה לפי ההלכה. מגונ'ס בנשים על ידי כמה רבנים, או מגונ'ס בילדים גם אסורים - אבל מכבסים את זה בפורום תקנה. עניין של סדר עדיפויות. אני עוקב מאז פרסום הידיעה, לראות מתי תתייחסנה אליה הגברת־שעל־התרבות או הגברת־שעל־המשפטים. הרי הדרת נשים היא בניגוד לחוק, או שאולי בקולקציית האפסים מתייחסים לחוק כאל המלצה בלתי מחייבת. עובדה.
****
בימים האחרונים מתפשטת כאן מגיפה של נערים שעוטים על עצמם תחפושות ליצן ומאיימים על עוברים ושבים, כולל ילדים, עם כלי נשק קרים וחמים. הם נעצרים ל־40 דקות, משתחררים באזהרה קלה, ויאללה חוזרים חלילה. מחכים כאן שאיזה קשיש או קשישה יתפגרו מבהלה, ואז יאמרו שאוי־אוי הנוער שלנו. אפשר וצריך לחסל את התופעה ביומיים, אם שולחים את הנערים לחודש מעצר בכלא אופק. נכון שהם יחוו טראומה קשה, אבל משקלה הסגולי שולי מול הטראומה שעלולים לחוות הקורבנות. וכדאי לעשות את זה מהר, לפני שאגם הדרעק יידרש לסוגיה. אסור להפריע להם עכשיו, כשהם עסוקים בג'ובים לחבר'ה. זה לא הזמן, באמת.
****
באחת וחצי לפנות בוקר שבתי הביתה, נגמר יום העבודה. פתחתי את הדלת וחשכו עיני. סנדי טינפה את הרצפה. דילגתי מעל זירת הפיגוע בקלילות מפתיעה יחסית למישהו במשקלי. נכנסתי למיטה בבגדי־ההולך־לאחור, שיטת לחימה בשטח בנוי, שפיתחתי כבר לפני 30 שנה, עם מוניטין מוכח (מתפשט בסלון ופוסע עירום על אצבעות הרגליים עם הגב לחדר השינה. אם חס וחלילה הזקיפה במשמרת תתעורר, אז רק קמתי לשירותים) ונשכבתי בזהירות מרבית, קודם רגל שמאל ואחר כך הגוף לאט־לאט, ללא תנועות חדות ובעצירת נשימה.
שכבתי על הצד בשקט מופתי. להערכתי, חלפו שתי דקות, עד שכיפוש התעוררה.
"מתי באת, מאמי? איך הייתה התוכנית?"
עניתי כאילו מתוך שינה: שעה, והיה בסדר.
היא ענתה שהיא צמאה, קמה ואז שמעתי, כצפוי: "פוי, סנדי, יא מגעילה. פויה".
נשכתי את השפה כדי לא להתפקע מצחוק, כששמעתי את הכלבה טופפת ברגליה אל מתחת לשולחן. האורות במטבח ובסלון נדלקו, ופעולות הניקוי היו בעיצומן. שמחתי לשמוע את האישה מתקשרת עם כלבתה. "זהו, נמאסת עלי, מחר את עוזבת. איזו מגעילה את, לפני שעתיים הוצאתי אותך. פוי, פוי. אין לי סבלנות אלייך".
האדרנלין מנע ממני להירדם מיד, אז שגיתי טקטית, וגלשתי בסלולרי. אור המסך נגלה לכיפוש תוך כדי הניקיון, והיא קלטה שאני ער.
"זה לא פייר, מאמי. היית צריך לנקות. אתה לא בסדר".
יש לי פטור מדרעק, יקירתי, לא עובד בזה. מי שהביא כלב, הוא האחראי. אקונומיקה וחומץ לא בריאים לכלב, רק שתדעי.
"אולי תשתוק? שמעתי אותך כבר מספיק להיום".
היא חזרה לישון, וסיפרה לי שחלמה על נחשים. הבטחתי לה שסנדי תנבח לפני שנראה את הזוחלים. היא צחקה ואמרה שהפירוש של החלום הוא שצפויה לנו הודעה על כסף. רשמתי לעצמי לשלוח אותה לאבחון - בכל זאת, אחריות הורית - ונרדמתי. התעוררתי בעשר לקול הנביחות של סנדי, שזינקה על הדלת בטירוף. מישהו נשען על פעמון. מי זה, קיבינימט? די עם הפעמון, חלאה.
"עירייה", הייתה התשובה, "תפתח".
'זדיין מכאן, עניתי, וחזרתי למיטה. מה לי ולעירייה? אני אפילו לא רשום אצלם כבר חמש שנים.
כיפוש התקשרה כעבור שעה וחצי. "אתה שומע? הצלחתי להגיע לעבודה, ותדלקתי כאן ליד. טלפנו אלי מהעירייה, אז שילמתי שני דוחות חנייה שלך. אולי תפסיק עם השטויות?"
חטפתי שפריץ דם למוח. למה את עונה להם בכלל? ולמה את משלמת בלי לשאול אותי? זה הנחשים שלך מהחלום, את רואה שאת מכשפה? למה אני לא חולם על שטויות כאלה?
"זה העונש, שבאת הביתה ולא ניקית. הרי אתה אומר כל הזמן שאני צדקת - אז קיבלת עונש מגורם אחר. כל החיים זה שכר ועונש, מתי תלמד? יותר חשוב לדעת את זה מאשר שטויות על אינג'קטורים וקטליטי. יום טוב, חיים שלי, תוריד את סנדי".
בואי, טומטום. את על זמן שאול אצלנו. לא תפסיקי עם צרכים בבית, תגמרי אצל מישהו בבית שמש. הם יורים שם בחיות כמוך, הבנת או לא הבנת?
כשתגדלי, תביני, בטוח תביני.