חמיצות מורעלת אופפת את מהלך החיים הרגיל במדינת היהודים. החלל התקשורתי גדוש באווירה פסימית, בהדגשה של כל פגם, בניפוח של כל אתגר שגרתי. שלא לדבר על קמפיינים מכוונים של הכפשה שנועדו לצייר אותנו כמדינה מורעלת, שקורסת תחת מטען הצונאמי המדיני שמבחוץ וריקבון השחיתות שבפנים.

גם ללא הכפשות פוליטיות מכוונות, אנחנו לוקים בהלך רוח של שעת קטנות ובחבישה מתמדת של משקפיים שחורים, מסולפים. לכן, מפעם לפעם מומלץ לקבל פרספקטיבה, למשל לעיין ביומנים של תיאודור הרצל שנכתבו החל מ־1895, בתחילת ההרפתקה הציונית. רצוי גם לעלעל בדיווחים היבשים בעיתונים הכלכליים, שבהם מגישים לנו מידע שנעלם מהעיתונות הכללית לגבי כמות העסקאות, מיזמי החדשנות והכנסים הגלובליים שנערכים כאן. עיון בכל אלו מחזיר אותנו בחטף למציאות. פתאום מתברר כי בניגוד לרוח החמוצה שבאוויר התקשורתי, אנחנו חיים בתוך נס.



ביוני 1895 ביקר תיאודור הרצל את הברון מוריס הירש, נדבן יהודי ידוע שניסה ליישב יהודים בדרום אמריקה כדי לפתור את "בעיית היהודים". הרצל, אז כבן 35, היה עיתונאי אוסטרי בפריז והחל לרקום את מה שנראה אז כהזיה מוחלטת. רק כשמדמיינים את הצעיר הווינאי האנונימי מנסה לשכנע את הברון ואת משפחת רוטשילד, ואת הקיסר הגרמני והסולטן הטורקי שהוא יבנה תנועה שתעביר את כל יהודי העולם ותקים מדינה יהודית במולדת הנשכחת, קולטים את גודל ההזיה. מתוך מציאות של אנטישמיות גוברת, כשהאמנציפציה רק החריפה את שנאת היהודים, כשדבר ממשי לא חיבר בין קהילה לקהילה, בין ארץ לארץ; כשרוב יהודי העולם לא עסקו בכל המלאכות שמכוננות ממלכה, עוצבה המדינה. הרצל לא רק בנה את המוסדות הלאומיים ודרכי פיתוחם, אלא גם פירט מה יהיו המדים של פקידי המדינה ואיך יתלבשו באולמות התיאטרון של המדינה המדומיינת.

הבנת המציאות ששררה אז ממחישה עד כמה מדינת יהודים היא התממשות חזון של אלכימאים, שיצרו משהו מכלום. הרצל חש שהיהודים לא יהפכו לעולם לחלק נורמלי של החברה בגולה ושהמשך השהייה היהודית באירופה יסתיים בטבח המוני. הוא היה עסוק בעימות ההיסטורי, הנצחי, בין היהדות העולמית לעולם הנוצרי. בהזיותיו, שהעלה על הכתב, הוא חזה את קץ הסכסוך עם הנוצרים רק כאשר תקום מדינה יהודית בארץ ישראל, והיא תדע להגן על עצמה ולשגשג.


ספק אם הרצל צפה את העוצמה


ההצלחה הנסית של ההזיה הציונית שינתה מעצם התקיימותה את האתגרים של העם היהודי. הסכסוך בין היהדות לנצרות נותר בספרי ההיסטוריה בלבד, אבל תזכורות לאנטישמיות הרצחנית אנחנו ממשיכים לקבל גם היום מאירופה. אלא שכפי שחזה הרצל אז, ההתקפות נגד יהודים בצרפת אומנם מקוממות, אבל חסרות משמעות לגבי הקיום הלאומי שלנו. האתגרים של הקיום הלאומי בארץ ישראל שונים מאלו שהרצל דמיין, בעיקר בגלל המצאת האומה הפלסטינית. אבל רק כאשר חוזרים לתחושות של אז - החולשה, הרדיפה, ההזדקקות לחסדים של חברות ומשטרים עוינים - מוצב עולם המושגים שלנו בפרספקטיבה הנכונה.

ספק אם הרצל צפה את העוצמה שתגבש לעצמה מדינת היהודים הננסית ברבות הימים. את הכוח הצבאי והמדיני, את האנרגיות הכלכליות והחדשניות וכן, גם את המותר המוסרי. אבל בכל פעם שמשווים את נסיבות בריאת חזון מדינת היהודים למציאות העכשווית, מבינים עד כמה הזויה היא דווקא תחושת החמיצות שמנסים למכור לנו.