חג הסוכות הוא הומאז' יפה לימי המדבר והנדודים: אך נשמע קול תקיעת השופר של "נעילה", ועם ישראל יוצא אל הדרכים. כשרואים את ההמונים היוצאים אל המרחבים, רק כדי להיתקע בפקק בירידה לכביש 6, קשה שלא להעלות באוב את דמותו של אלברט איינשטיין שגרס כי צירופי מקרים הם "חוש ההומור של אלוהים". ומכיוון שכך, אלוהי ישראל (בהנחה שהוא קיים) גרם לכך שדווקא בסוכות, באיחור אופנתי של כמה אלפי שנים, שוב נמצא את עצמנו נודדים בדרך ליעד לא ברור, עד שבסוף נהיה מוכנים להתפשר על עסקת הנדל"ן הגרועה בהיסטוריה, ועוד בתמורה לאשכול ענבים!

ראש השנה, כידוע, הוא חגן של הארוחות המשפחתיות, ושני ימי החג הבאים מתחלקים שווה בשווה בין ארוחת "פיצוי" למשפחה שבערב החג "ויתרה על הילדים" (בני ה־30 וה־40), לבין ניסיון חסר סיכוי לעכל את הררי המזון בעזרת "סיכומי שנה" בעיתונות הכתובה, הוכחה לכך שהיהדות עוד לפני שהיא דת, היא הפרעת אכילה.

בערב יום הכיפורים הגבר היהודי כבר מוכן נפשית לשלום תמורת חלוקת רכוש והסדרי ראייה, אבל ברוח הכפרה הוא פונה אל מחסני החירום שבתעצומות נפשו, ורודף במשך יום שלם ברחובות שהיו למסלולי מרוצים אחרי הזאטוט המשפחתי שגלגלי העזר בגב האופניים מקנים לו ביטחון עצמי של ולנטינו רוסי (למי שלא אמון על ספורט מוטורי, באמא'שך, תעשה גוגל: מותש אחרי שני חגים אני לא אתחיל להסביר פה דימויים).



לא פלא שמשנה לשנה מתפרסמים נתונים שלפיהם יותר יהודים צמים ביום כיפור: כשהאלטרנטיבה היא לרוץ אחרי אופניים, יום אחד בלי אוכל נראה לפתע פחות גרוע מבין שני האתגרים.


לעומת זאת, בערב סוכות נתקף הגבר אימה. לא בכדי בקרב רוב המינים בטבע מסתלק לו הזכר מיד אחרי אקט ההרבעה לעולם שכולו נקבות חדשות וקרבות עם זכרים אחרים. בשלב הזה הוא כבר לא מסוגל אפילו לשמוע את הקול של האישה או את רשימת הדרישות של הילדים. לנגד עיניו מופיע אביו המנוח שהיה מפרנס יחיד וזכה לכבוד ההולם את המעמד, כשכל פעילות משותפת עם הילדים זכתה להכרת תודה דרמטית מצד כל המעורבים.

בכיף הוא היה אורז את כולם לחופשה בת שבוע בכרתים, באיזה "הכל כלול" שאפשר לטבול בו ילדים בבריכה כאילו היו תיונים. הבעיה היא שאחרי חופשות הקיץ והקניות לראש השנה, יש מצב שהבנק יחסום לו את הדרך לשדה התעופה מחשש פן יבקש מקלט מדיני במדינה ששכללה לדרגת אומנות את המוסקה ויכולת אי העמידה בתשלומים.

מצד שני הוא יודע שעוד שעה עם ילדים שיכורי חופשה - שהיא כרגיל ארוכה מדי - והוא תופס את החזה ומצטרף לסטטיסטיקה הקרדיולוגית, מה שבגדול היה מזכה אותו בכמה שבועות של שקט אבל גם בדיאטה מחורבנת לכל החיים. הילדים, אגב, הם עוד החלק הקל משתי סיבות עיקריות: ראשית כי הם עוד ילדים ושנית כי אותם הוא אוהב.


"כולם כבר נסעו לצפון!"


"אכלתי יותר מדי אצל אמא שלי", היא אומרת בטרוניה בעודה טופחת על כרסה שגדלה כך שהוא מקווה שאין לה עוד חדשות בשבילו, וחושב אם מתנת יום הולדת בדמות מינוי למכון הכושר תהיה מעליבה עבורה.

אחר כך היא מתחילה לחפור בהצעות לטיולים, שכוללות אותה כמעין "ווייז" אנושית שנותנת לו הוראות בטיחות בכבישים ושני ילדים שמשתוללים במושב האחורי ומופרעים מדי פעם בהפניות מצד אמם: "תראו, ילדים, פרה!".

זה לא שהיא לא אמא טובה, רק שמאז עידן הפייסבוק חייו אינם חיים: בתיאוריה החג הזה היה אמור להיות רגוע, אבל אז היא ראתה בפוסט את משפחת מועלם-ברקוביץ' מחייכת למצלמה מתחת למפל התנור. תמונה שיש לה רק משמעות אחת: לא רק שורד מועלם־ברקוביץ' היא אמא טובה יותר ממנה, אלא שהיא גם נשואה לבעל שיכול לספק למשפחתו טיול לצפון כולל לילה בצימר שהיה פעם לול תרנגולות (לפחות לפי הריח) במחיר הסוויטה הנשיאותית במלון "ארבע העונות".

ואז מתחיל הטרור הנשי לאמור: "כולם כבר נסעו לטייל בצפון!", והוא יודע שבעצם בני ישראל במצרים היו די מאושרים. נכון, הם אולי עבדו בפרך (והוא לא?), אבל לפחות הבנים הזכרים נהנו משיט אבובים בחינם ביאור במקום מחתירה בקיאקים שתקועים בזרזיף המכונה במקומותינו "נהר" תמורת תשלום של מאות שקלים לאדם.

אלה היו בנות ישראל שדחפו אותם לברוח באישון לילה לישון בסוכות ולבחור בין פריכיות (ע"ע "מצות") לבין המן הרשע, ההוא שירד מהשמיים רק בגלל שורד מועלם־ברקוביץ' העלתה בפייסבוק של ספר "שמות" תמונה שלה עם ילדים מחויכים ליד איזה שקר כלשהו בשמורת הטבע שאליה לא יגיעו לעולם בגלל הפקקים.