הסכם הפיוס שנחתם אתמול בקהיר נראה רציני יותר מבעבר אבל עדיין לא נוגע בשורת המוקשים שכל אחד מהם יכול לפוצץ אותו: השליטה הביטחונית בעזה, קיום בחירות, כינוס מחדש של הפרלמנט והשתלבות של חמאס בתוך אש"ף. מה שמדהים הוא שמי שעשה ויתורים בהסכם הפיוס הזה הוא רק חמאס. אבו מאזן עדיין לא ויתר על פסיק וטרם החליט אם ואילו מהסנקציות שהטיל על עזה הוא מתכוון להסיר.

נראה שגם המצרים לא האמינו שתהיה הסכמה מרחיקת לכת שכזאת: הם חששו מהפתעות ולא אפשרו שידור חי של חתימת ההסכם. הכל צולם, הוקלט ושודר רק לאחר שהיה ברור שאיש לא מביך אותם.



מה ששונה בהסכם הנוכחי מהסכם הפיוס הקודם של 2011 הוא לוחות הזמנים שמופיעים בו: ב־21 בחודש דיון נוסף, בתחילת נובמבר מסירת אחריות על המעברים ובתחילת דצמבר העברה של משרדי הממשלה.

אבו מאזן והנייה. יו"ר הרשות לא ויתר עדיין על פסיק. צילום: רויטרס

חמאס, שאיבד בשנה האחרונה את כל הפטרונים שלו, הלך כברת דרך לקראת הרשות הפלסטינית. הוא ויתר על השליטה במעברים ועל הניהול האזרחי של הרצועה. ועדיין, חמאס היה רוצה להשאיר את המודל הקיים היום במעברים, שבו אנשי פת"ח עומדים מלפנים ומאחוריהם יש שליטה של חמאס. אתמול כבר חילקו בעזה בקלאוות, אבל עזה עוד לא ראתה דולר אחד כתוצאה מההסכם.

במפגש הבא טמונים זרעי הפיצוץ – מי ישלוט ביטחונית בעזה. אין סיכוי שחמאס יוותר בנקודה הזאת, וקשה לראות גם את אבו מאזן נסוג מהצהרתו על נשק אחד בגדה ובעזה. שני הצדדים כבר מכינים את האליבי להאשמת הצד השני בכישלון.

בטווח הקצר, הסכם הפיוס מחזק את הריסון של חמאס בעזה, שירה את הכדור והרקטה האחרונים לעבר ישראל לפני יותר משלוש שנים. בטווח הארוך, אין לישראל כל אינטרס ליצור זיקה כזאת בין הרצועה ליהודה ושומרון. הבידול בין שתי הטריטוריות שנשלטות ממילא על ידי ממשלות שונות רק משרת את ישראל. אילו הייתה כאן מנהיגות, היא יכלה לנצל את הניתוק ששרר בשנים האחרונות כדי לפצל את המיתוס של עם פלסטיני אחד.

מי שעומד ברקע וממתין לכישלון הפיוס הוא מוחמד דחלאן, יריבו המושבע של אבו מאזן. הוא יודע עד כמה ההסכם הזה שביר וישמח להיות בתפקיד המושיע אחרי שההסכם יקרוס. ואולי בכלל זו הייתה הכוונה של המצרים מלכתחילה.