1. ישנן למעשה שלוש סיבות עיקריות שהביאו אותי להקדיש את הטור השבועי הזה לשנות נעורי, ובחרתי בתנועת הנוער שכה עיצבה את חיי והשפיעה עליהם: השומר הצעיר. הסיבה הראשונה היא תוכנית בטלוויזיה החינוכית שבה השתתפתי ואשר אירחה את ד"ר שאול פז עם צאת ספרו "פנינו אל השמש העולה", המספר את סיפורן והשפעתן של תנועות הנוער בעשורים הראשונים לקום המדינה. אני, שמורגל לדבר בעניינים שוטפים שעל סדר היום, התרגשתי לדבר על תנועת הנוער והשפעתה על מסלול חיי. אפילו המנחה חד העין בן כספית חש בלחלוחית ששטפה את עיני.

הסיבה השנייה היא ערב מיוחד שבו השתתפתי ב"פסטיבל מספרי סיפורים", שאותו הקדיש יוסי אלפי למלאת 90 שנה לקיבוץ הארצי של השומר הצעיר. שם, על הבמה ביחד עם רן כהן, ג'ומס, יהושע סובול ונוספים, נזכרנו בתנועת הנוער ובהשפעתה על חיינו.



הסיבה השלישית והחשובה יותר: אלו הם ימי החג, ודי נמאס לי לכתוב על נתניהו, טראמפ, אבו מאזן, מירי רגב, נפתלי בנט ועל המאבקים, החקירות, המתחים והשסעים. צריך פסק זמן, גם לי וגם לכם.

כמדריך בתנועה. צילום: אלבום משפחתי

2. לא אגזים אם אומר שתנועת הנוער השפיעה על חיי לפחות כמו בית הורי ומשפחתי. עד כדי כך היא השפיעה, שעד היום וכמעט בכל יום אני חושב עליה, מודה ומעריך. אומרים שאין דבר כזה "בוגר ישיבת מרכז הרב". היית שם, אתה שם כל חייך. נדמה לי שככה זה גם בשומר הצעיר. לא יצאתי איש שמאל מובהק וגיבשתי דעה פוליטית מהולה בתפיסה ביטחונית ובניסיון מתהליכי שלום באזור, אבל בכל רגע חשתי ועודני חש כאיש "התנועה".

התחלתי בשומר הצעיר בכיתה ד'. היות שבשומר הצעיר מתחילים בכיתה ה', הצטרפתי לקבוצה של בוגרים ממני בשנה (גדוד "נירים") ורק אחרי שנה "ירדתי כיתה" והצטרפתי לגדוד "גלבוע". "קן יד אליהו", או בשמו הנוסף "קן מרכז", שכן ברחוב נירים 10 ליד היכל "מנורה מבטחים" של היום, שפעם היה נטול גג וקראו לו סתם "האצטדיון", ולידו שכנה בריכת "גלית" הציבורית, שבה בילינו את חופשות הקיץ. הקן שלנו נבנה עם מגרש כדורסל ויציעים, אולם אירועים ובמה, חדרים לקבוצות, מחסן צופי למחנות וטיולים וכו'.

אל מגרש הספורט של הקן, שאירח בדרך כלל את אליפות תנועות הנוער בכדורגל בתל אביב, היה נוהג להגיע כל שנה "מר כדורסל" של שנות ה־70 וה־80, יהושע רוזין ז"ל, ובדיוק מהמגרש הזה של הקן שלנו הוא לקח מאיתנו את המדריך מוטי ארואסטי להרכב הנוער של מכבי ת"א ומשם הלאה.
חברי הקבוצה שלי היו ברובם משכונות ביצרון ורמת ישראל. כ־15 בנים ו־15 בנות. בילינו יחד יום ולילה במהלך השבוע ובשבתות, בימי חול ובמועד. כקן, בשכונה, בטיולים ובמחנות. כך היינו.

3. שלושה דברים לא חסרו לנו באותם ימים: מכשיר טלוויזיה, מחשב וטלפון סלולרי. אין טעם שאנסה להסביר זאת היום לילדַי. לעומתם היו לנו הקן, השכונה והחברה. יד אליהו הייתה אז שכונה של תנועות נוער. מדי יום שלישי, שישי ומוצ"ש היו נחילי ילדים ובני נוער נוהרים אל קני התנועה לפעולות ולערבי התרבות, ומשם הביתה דרך "משה פלאפל", שפועל עד היום בשדרה הסמוכה ל"היכל מנורה".

את חיי בתנועה התחלתי עם משאיות של "ליילנד" מגושמות, מכוסות בברזנטים, עם ספסלי עץ לאורכן ועם מדרגות ברזל נשלפות. בהן היינו נוסעים במשך שעות להפגנות, למחנות קיץ, לטיולים לחרמון בשבתות ועוד. אחר כך באו ה"טיוליות", אותן משאיות שהתקינו בהן כיסאות של אוטובוס. אף אחד לא תיאר לעצמו שיום אחד ייצאו לטיול באוטובוס יוקרתי.

המדריכים היו לוקחים אותנו להשתתף בהפגנות ובעצרות שבהן לא ידענו אפילו מי נגד מי ועל מה בדיוק מפגינים, אבל היה נחמד מאוד. כשהייתי בכיתות ה'־ו', המדריך שלי היה מושיק אש, בן השכונה וחבר קיבוץ דביר כיום. כל חייו הלך במכנסיים קצרים של אתא, גם בקור ובגשם, וכך עד היום. יום אחד, טרם צאתנו לדרך עם קו 11 מיד אליהו לכיכר מלכי ישראל לעוד הפגנה, הגיע אבא של מושיק להזהיר אותנו: "ילדים, בטח לחלקכם יש כסף כמו דמי כיס וכן הלאה. אנשי החנויות ובתי הקפה סביב הכיכר הם בורגנים שמבקשים את כספכם, אל תקנו מהם דבר". הוא ביקש ואנחנו צייתנו בגלל הכבוד למדריך מושיק.

4. לילה אחד באמצע שנות ה־80, בדרך חזרה דרומה מעוד אירוע בלבנון, נהגתי ברכב של "על המשמר" ואיתי טלי ליפקין־שחק מעיתון "דבר", אלכס פישמן מ"חדשות" וראובן פדהצור ז"ל מעיתון "הארץ". כטוב לבנו פצחנו במחרוזת של שירי תנועות הנוער, כולם שרו חוץ מפדהצור, שהתברר שלא היה בתנועת הנוער. אף על פי שהיה דוקטור וטייס קרב ואנחנו לא, חשנו עליונות מסוימת. חרשנו ברגל את ארצנו הקטנה מ"ים אל ים", צענו במדבר יהודה, בהרי אילת ובהר הגבוה בסיני, שרנו את שירת הארץ ולמדנו לאהוב אותה.

פעם, באחד הטיולים למדבר יהודה ואנחנו בכיתה ח' או ט', אספו באמצע היום את כלל משתתפי המסע מכל הקנים בארץ לאסיפת חירום. המדריכים מההנהגה הראשית הודיעו לנו כי בלילה הייתה פעולה של צה"ל בלבנון ובמהלכה נהרגו אבידע שור וחגי מעיין ז"ל, שני לוחמי סיירת מטכ"ל מקיבוצי השומר הצעיר וכי הטיול מתבטל וחוזרים הביתה. שם למדנו, בלי להכיר את החללים, מהי "תנועה" ומהי ערבות הדדית.

כדובר "השומר הצעיר" עם ראש התנועה דאז אלישע שפירא

עד היום אני זוכר את היציאה הראשונה שלי למחנה של התנועה, כולל לילה בחוץ, בסך הכל שישי־שבת ביער הבפטיסטים בין ראש העין לפתח תקווה, שאז נראה כמו סוף העולם שמאלה. אבא שלי הכין אותי בקפידה: תרמיל ושק שינה מתקופת הפלמ"ח שהמתינו לי בבוידם, אולר, פנס, חבל ליתדות, פותחן קופסאות וכו'. ואז גם תיעד אותי בגאווה במצלמתו.

שם למדנו לחיות חיי קבוצה, לסייע זה לזה, להקים אוהל, לבשל ארוחות, להתחרות בספורט קבוצתי ולא אישי ועוד. אחר כך באו עוד מחנות קיץ וטיולי שטח ומסעות במדבר הגדול (שהוחזר למצרים) ושיא השיאים: מחנות העבודה בקיבוצים, שהיו הכיף הכי גדול.

לקבוצה שלנו הזדמנו מחנות עבודה במעברות, גן שמואל, שער העמקים וגבולות. שם ראינו בפעם הראשונה חדר אוכל עם אוכל חופשי, ברז שיוצא ממנו סודה וגזוז וילדים שקוראים להורים בשם הפרטי ולא אבא או אמא. שם פגשנו ב"נובלס", גיטרה, מתנדבים ומתנדבות, טרקטורים וחיים שהפכו עבורי במהרה לאוטופיה ולמושא להערצה. ביום שהציבו אותי לעבודה בחדר האוכל בשער העמקים, ואמרו לי שאזכה לעבוד עם אבא של דורית ראובני, שהייתה אז בשיא תהילתה, הרגשתי כמו אדם שקופץ ממטוס באמצע הלילה.

5. הרעיון הקיבוצי קסם לי ושבה את לבי. הערצתי את המדריכים שהגיעו מהקיבוצים של השומר הצעיר והתגוררו בקומונות בעיר. ראיתי בהם את התגלמות הטוב והצודק ואת תמצית הישראליות. במקום ללכת לשיעורי המסגרות בבית הספר "שבח" בתל אביב, נשאו אותי רגלי כמעט מדי יום אל קומונת המדריכים של קן יד אליהו, ששכנה בדירה ישנה (ויפה) בקומה הרביעית ברחוב נחמני 25 בעיר.

במרחק מאה מטר ממנה שכן המבנה ברחוב בצלאל יפה 7, הוא ההנהגה הראשית של התנועה, שהיה אז עבורי משהו כמו הבית הלבן, או ליתר דיוק הקרמלין.

לא אוכל לתאר לכם את האושר שהציף אותי, מהול בתחושת גאווה ואחריות, ביום שבו ניתן לי המפתח של הקן ואני רק בכיתה ט'. הוא הקנה לי מעמד מיוחד בקרב חברי לקבוצה: מושון, אלי, שלמה, חני, גילי, אירית, נטע ואסתי.

6. בחולצה כחולה שומרית, בעלת שרוך לבן, כשאנחנו משננים בעל פה את "עשרת הדיברות" של השומר הצעיר, עישנו את הסיגריה הראשונה והתנסינו בנשיקה הראשונה (ואף יותר מכך...). ידענו שגם המדריכים מכירים את "הדיברות", אבל מעשנים ולא בהכרח שומרים על "הטוהר המיני".
בערבי שישי לאחר הערב בקן הלכנו ברגל לאזור צומת מעריב, חוצים את מגרשי החול ואת ואדי מוסררה של פעם, אל מקדש האוכל של אז - סטייקיית "מי ומי". לא היה לנו כסף ליותר ממנת חומוס בפיתה ואחת לכמה חודשים גם לבוואריה. וכך גדלנו משנה לשנה, ממחנה למחנה, מקבוצת מדריכים אחת לאחרת, מקיבוץ לקיבוץ, וכבר צמחה לנו פלומת זקן קטנה.

7. ועכשיו תתארו לכם את ילד המפתח של קן יד אליהו כמה שנים אחר כך, כשהוא כבר חבר קיבוץ, בוגר צבא וחבר בהנהגה הראשית של השומר הצעיר. כשכל חברי למחזור בקיבוץ נסעו לשנת טיול רכבות באירופה, הלכתי להיות ראש קן כפר סבא. השומר הצעיר היה אז עבורי "מחלה סופנית". זר לא יבין זאת.

מהר מאוד ובמקרה לגמרי הפכתי לדובר השומר הצעיר ולכתב ב"על החומה", ביטאון התנועה, ומשם הדרך ל"על המשמר" ולקריירה תקשורתית הייתה קצרה.

ילדַי, אורי, תמר וענבל, הצטרפו לתנועת השומר הצעיר בטקס חגיגי ובמפקד אש כנהוג בקיבוץ, אבל לא התמידו. קצת התאכזבתי, אבל הצלחתי להסתיר זאת איכשהו. חשבתי ועודני חושב שתנועת הנוער היא עולם ומלואו עבור הנוער, בעיקר בישראל. בזכות חברותי בתנועה זכיתי להכיר את הארץ ואת שיריה ואנשים נהדרים, שתיתי בצמא גדול את דבריהם של יעקב חזן, מאיר תלמי ורבים אחרים והכיתי שורש בקיבוץ שבו בניתי משפחה.

כשבגרתי והתפכחתי, לא הבנתי מה בדיוק הרעיון להידחס בדירה קטנטונת בקיבוץ, למה לעזאזל צריך לחכות עד גיל 50 כדי לקבל מזגן, ולמה אסור שתהיה לך טלוויזיה בחדר; אבל לא התווכחתי. מלחמת המפרץ בשנת 91' "הצילה" את בכורי אורי מהלינה המשותפת, שמתה יחד עם המלחמה. הקיבוץ איכשהו עזב, ואני נשארתי עם הקיבוץ המתחדש (שם מכובס לקיבוץ מופרט).

גם היום אני מחזיק מעצמי איש השומר הצעיר ומרגיש שייך לקבוצה גדולה של אנשים שחיים בקיבוץ ובעיר, בארץ ובחו"ל, שתנועת הנוער נגעה בכולנו, עיצבה אותנו והפכה אותנו למה שאנחנו. לא שטנץ אחד, אבל ענפים שונים מאותו הגזע. ואת כל זה היה חשוב לי שתדעו ותכירו. ואני מבטיח שבשבוע הבא נחזור יחד לשגרת החולין הנוראית, המשעממת והמאיימת.

שבת שלום.

avi@bnayahu.com