נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפך בתוכניות הסאטירה האמריקאיות לבדיחה צולעת. המציאות שהוא מייצר מייתרת את הדאחקה. הציוצים והקרבות, העימותים והסיפורים, הגרושה שדורשת להיות הגברת הראשונה, הפיטורים והקללות - הכל קיצוני יותר מכל המערכונים וההתבדחויות על חשבונו. אנחנו יכולים לצחוק, אבל בשקט. משום אנחנו קהל שבוי ונמצאים בצד של טראמפ, אם נרצה בכך או לא. הרי אין לישראל ידיד טוב יותר מנשיא ארה"ב. הוא מונע את הגינוי של ישראל באו"ם, מונע מהלכים של חרמות וסנקציות מצד האיחוד האירופי ואחרים, מרסן את השפה של הערבים נגדנו, ומבטיח את הסיוע הקבוע.
הקרב האחרון של טראמפ הוא עם ידיד ישראל אחר, בוב קורקר. הסנאטור שהוגדר כחבר האחרון של טראמפ על הגבעה אמר השבוע ל"ניו יורק טיימס", שהנשיא מוליך את המדינה "בנתיב למלחמת עולם שלישית". בסדרת ציוצים לעגנית האשים טראמפ את שותפו הפוליטי לשעבר בהסכם הגרעין עם איראן, מה שגרר תגובה חריפה מצד קורקר, העומד בראש ועדת החוץ של הסנאט.
"הוא מדאיג אותי. הוא צריך להדאיג את כל מי שאכפת לו מהאומה שלנו", אמר קורקר, שהודיע בחודש שעבר על פרישתו. הוא ביטל את האפשרות שטראמפ משתמש בהערות פרובוקטיביות כלפי קוריאה הצפונית כדי לשמש כשוטר הרע ולקדם משא ומתן שמנהל השוטר הטוב, מזכיר המדינה רקס טילרסון, בניסיון להגיע לעסקה עם פיונגיאנג. בהמשך הזהיר שזה לא תרגיל או מהלך אסטרטגי מתוחכם, אלא מהלך חסר רסן שיכול להוביל באמת לעימות.
במהלך המרוץ לנשיאות ב־2016 היה קורקר היועץ לביטחון לאומי של טראמפ ובין המועמדים לתפקידי סגן הנשיא ומזכיר המדינה. את מה שאמר על הנשיא לוחשים כאן בשקט ישראלים בכירים. אין להם החופש למתוח ביקורת עליו, ואנחנו נידונים להיות להקת המעודדים של טראמפ בכל מהלכיו האסטרטגיים.
יוצא דופן הוא השר זאב אלקין, שאמר שטראמפ לא שונה בהרבה מברק אובמה, הקללה הכי נוראית בקרב חוגי הימין בישראל. אבל, ככלל, הפוליטיקאים הישראלים נזהרים, ובצדק, מכל דבר ביקורת או עלבון כלפי הנשיא. כל זמן שמדובר בעניינים שוליים יחסית, אין דילמה. בולעים את הרוק ושותקים. אבל בעניינים החשובים באמת זה הופך להיות נפיץ.
למשל, הסירוב האמריקאי לתחינות הישראליות בדבר מגבלות על איראן בסוריה. הממשל חיבק את המשלחת הישראלית והשיב את פניה ריקם. עכשיו זה עניין הסכם הגרעין עם איראן. ישראל קוראת לביטול ההסכם או לתיקונו, כפי שהכריז שר המודיעין ישראל כץ ואחריו בקול גדול המשיך ראש הממשלה בנימין נתניהו. טראמפ שוקל. הוא שונא את ההסכם בעיקר משום שאובמה עשה אותו, אבל גם כי הוא משפיל בעיניו. השאלה היא מה הדבר הנכון לעשות, זה שונה לגמרי מהשאלה מה הדבר הנכון לומר.
מציאות עדיפה
ישראל חייבת לקרוא לביטול הסכם הגרעין ולפעול לכאורה לשינויו. הסיבה הפשוטה היא שאין אף גורם אחר בעולם שמצביע על החורים הגדולים ועל הסכנות מההסכם. מצד שני, ישנה דילמה אמיתית: האם זו העת לביטול ההסכם. נתניהו יודע שמנהיגות אמיתית היא בחירה בין אפשרות גרועה לגרועה יותר. ביטול הסכם הגרעין הוא דוגמה טובה לכך. ישראל צריכה לנצל את מעמדה כקהל שבוי, אוהב ומעודד כדי לנסות להוביל לתוצאה הרצויה. לתמוך בכל דרך בביטול הסכם הגרעין מתוך הבנה שזו לא המטרה הרצויה בעת הזאת, אלא זהו מנוף להשגת יעדים אחרים חיוניים.
עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן וראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, כתב יחד עם החוקר אבנר גולוב ניתוח שהסביר למה עדיף לא לבטל את ההסכם כרגע: "בטווח הקרוב (חמש־שמונה השנים הקרובות) ההסכם מייצר מציאות אסטרטגית עדיפה על חלופות 'פצצה או הפצצה'. לאחר מכן ההסכם יאפשר בהדרגה היווצרות של מציאות מסוכנת יותר, שבה איראן תתבסס על הסף הגרעיני. במציאות זו יהיה קשה מאוד, ואולי אף בלתי אפשרי, לעצור את איראן אם תחליט לייצר נשק גרעיני. נוכח זאת, הזמן הנכון לבחון את ביטול ההסכם או את פתיחתו אינו היום, אלא מעט לפני הסרת המגבלות על תוכנית הגרעין האיראנית (2023־2025). לפני כן ההסכם עדיף על החלופות האחרות, כל עוד איראן אינה מפרה אותו".
התנאי הוא פיקוח הדוק, ועל זה ישראל חייבת לדבר עם השותפות האחרות. היא צריכה להגיד להם בשקט שמה שאולי ישפיע על טראמפ לרדת מהמהלך ליציאה מההסכם הוא פיקוח ואלמנטים נוספים, שהם לחץ על זרוע הטרור של איראן, סנקציות על משמרות המהפכה, מגבלות על תוכנית הטילים ועצירת המעורבות בסוריה. אלה היעדים האמיתיים לעת הקרובה.
טראמפ עשוי השבוע להודיע רשמית את מה שכבר אמר, שאיראן לא עומדת בהסכם ולשלוח את כל הנושא לדיון של חודשיים בקונגרס. קשה לדעת איך יפעל, אבל זו הכרעה שיקבל בסוף השבוע. אם כך יעשה, המהלך הזה ייתן ארכה של חודשיים לדיונים וישמש סוג של תקופת ביניים להיערכות דיפלומטית. על כך כותבים ידלין וגולוב: "חלופה זו תשרת ניסיון אמריקאי ללחוץ על איראן להסכים לתקן את ההסכם, כך שיטופלו הנקודות החלשות בו: המשך מאמצי המחקר והפיתוח האיראניים, המשפרים את יכולות העשרת האורניום ומקצרים את זמן הפריצה לפצצה; פיקוח לא הדוק על האתרים הצבאיים האיראניים - המוצהרים והלא מוצהרים; וכן ההמשך המוגבל של הקפאת תוכנית הגרעין.
"בתיאוריה מדובר בחלופה שתשרת את האינטרסים הישראליים והאמריקאיים, אולם יהיה צורך לייצר לחץ חסר תקדים על איראן כדי שתסכים לכל השינויים הללו בהסכם. איראן לא הסכימה לשינויים אלו במסגרת המשא ומתן עמה, שהתנהל בזמן ממשל אובמה. קשה לראות כיצד ניתן לייצר לחץ כזה כיום, כאשר כל המעצמות, למעט ארה"ב, אינן מקבלות את הטיעון כי איראן אינה פועלת על פי ההסכם או 'ברוחו'... קיים גם סיכון שהנשיא לא יוכל לשלוט לאורך זמן בבית הנבחרים ובסנאט, שבהם כיום רוב רפובליקני המתנגד להסכם.
"ביטול ההסכם או פתיחתו באופן או בזמן הלא נכונים עלולים להוביל למציאות שבה איראן משתחררת ממגבלות ההסכם ודרכה לפצצה תהיה אז סלולה, בעוד וושינגטון מבודדת ונעדרת לגיטימציה לפעול לעצירתה. מציאות זו מסוכנת, שכן היא תחריף את דילמת ה'פצצה - הפצצה'".
ויש חלופה אחרת: גם אם טראמפ ילך עד הסוף וייצא מהסכם הגרעין, איראן לא תרוץ לפצצה. פעולה כזאת לא תעבור בשתיקה על ידי המעצמות שיבקרו את טראמפ אך חוששות לא פחות מנשק גרעיני בידי טהרן. הן יפעלו להסכם אחר או יפעילו לחץ גובר. וישנו האלמנט החדש, זה שלא היה במשא ומתן של אובמה: התחושה של איראן היא שהנשיא יכול "להתהפך" עליהם וללכת על מהלך צבאי. הם לא יודעים מה טראמפ מסוגל לעשות. גם אנחנו לא. לא בטוח שהוא יודע. בכל מקרה נגזר עלינו לתמוך בגחמות שלו ולעודד אותו כדי להגביר את הלחץ ולנסות לנתב אותו להשגת יעדים היקפיים. התגובה האיראנית העצבנית מוכיחה שזה לא "קטן עליהם", להפך.