הידיעה של משה נוסבאום שהציתה את אש הטירוף התמידית בבלפור לא הכילה שום הדלפה. זו הייתה ידיעת כרוניקה שגרתית על “אחרי החגים”, שכמותה פורסמו כמעט בכל כלי תקשורת. חדשות 2 פרסמו אותה במקום ה־5 או ה־6 בליין־אפ, אחרי שסיקרו בהרחבה את הנושא המדיני היקר כל כך לראש הממשלה, שבו היו לנתניהו הישגים ראויים בסוף השבוע.



יותר מזה: בעידן המפכ”ל רוני אלשיך הצטמצמו מאוד ההדלפות היוצאות מהמשטרה בענייני חקירות, ובכלל זה חקירות ראש הממשלה. כל מי שעוסק במלאכה יודע את האמת הזו. הכתבים מופתעים פעם אחר פעם מהתקדמויות החקירה, והפרטים שיוצאים לא מגיעים מכיוון המשטרה. הם באים מכיוון משרד המשפטים, וטוב שכך. גם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יודע שהציבור זכאי לדעת מה קורה בחקירות ראש הממשלה שלו ונדרשת כאן שקיפות מסוימת, מבלי לפגוע בהתקדמות החקירה.



כל האמור לעיל מוכיח שהתקפת האמוק של ראש הממשלה על מפכ”ל המשטרה שהוא מינה לתפקיד, לשעבר סגן ראש השב”כ, לא קשורה להדלפות אלא לתוכנית סדורה מתוכננת מראש. על התוכנית הזו סיפר לפני שבועות ארוכים בכיר בליכוד, שאמר: “הוא יתקוף את כל רשויות האכיפה וינסה לרסק את הלגיטימיות שלהן. הוא יתקוף את המשטרה, את בית המשפט, את הפרקליטות, את כולם. הוא ישרוף את המועדון, כדי להגיע לשלב ההמלצה להגיש נגדו כתב אישום כשהבייס שלו כבר מוסת ומשוכנע שהמשחק מכור”.



כן, הכל קורה לנגד עינינו. קהל מוסת מצווח בעקבות ראש הממשלה ש”ההדלפות הן נגד הדמוקרטיה”, כשהאמת הפוכה: התקשורת היא חלק חיוני בדמוקרטיה והתקשורת ניזונה מהדלפות, שמסייעות לה לסייע בניקוי האורוות. ואם כבר מדברים על הדלפות לא חוקיות ודורשים לחקור אותן, אני מציע להתחיל בהדלפה שגרמה הכי הרבה נזק לביטחון הלאומי של מדינת ישראל בעשור האחרון: הדלפת מצגת צה”ל על כיבוש עזה במהלך ישיבת קבינט בעיצומו של מבצע צוק איתן בקיץ 2014. כתבתי כבר פעמים רבות שההדלפה הזו יצאה מחצרו של ראש הממשלה, ואני כותב זאת שוב. כל שרי הקבינט הבכירים יודעים את זה. אבל זו הייתה, כנראה, “הדלפה חוקית”.



אגב, דבר אחרון בעניין ההדלפות: נתניהו צריך לקוות שיהיו כמה שיותר הדלפות בענייני החקירות שלו, כי כל חוקר מתחיל יודע שההדלפות בדרך כלל מזיקות לחקירה, חושפות את כוונות החוקרים ואת מה שיש או אין להם ומאפשרות לצד השני להיערך, להתכונן (או לשבש).



ההדלפה המסוכנת יצאה ממשרדו. בנימין נתניהו, צילום: רויטרס
ההדלפה המסוכנת יצאה ממשרדו. בנימין נתניהו, צילום: רויטרס



תסמונת יום ראשון



גם לאריאל שרון הייתה, בזמנו, “תסמונת יום ראשון”. אנשיו הקרובים ידעו שכשהוא חוזר מהחווה ביום א’, אחרי וויקאנד עם הבנים (בעיקר גלעד), הדבר הראשון שהוא דורש בישיבת הצוות של ראשון בבוקר הוא “להרוג את ערפאת, תכף ומיד”. זה היה מחזה שגור בשנתיים הראשונות של הקדנציה, כששרון חרק שיניים אל מול פיגועי הדמים של האינתיפאדה השנייה. בדרך כלל לקח לחברים יום־יומיים להרגיע אותו. היו קוראים לעמוס גלעד מתל אביב, או למזכיר הצבאי משה קפלינסקי, ומסבירים לאריק שזה לא כל כך פשוט, עד שנרגע.



נתניהו ראה את הידיעה של נוסבאום במוצאי שבת במעון בבלפור. נו, טוב. זה הפריע לו לחגוג את ההישג המדיני. הוא לא הבין שמינוף ידיעת הכרוניקה הזו הוא שיפריע לו ליהנות מפירות נאומו החשוב של טראמפ. הוא מינף את הסיפור הזה של נוסבאום לגבהים פסיכיים לגמרי והתפוצץ על המפכ”ל שמינה בעצמו לפני שנתיים. בעוד הלהבות משתוללות כונסה ישיבת ראשי המפלגות, שם הוסיף אריה דרעי קיסם משלו למדורה והציע לסגור את התאגיד. לדרעי יש חשבון ארוך עם מוטי גילת, שחזר לנגוש בו ב”כאן 11”, אבל מה שמעניין כאן הוא תגובתו הפבלובית של נתניהו שמיהר להצטרף בתמיכה לוהטת ליוזמת דרעי, עד כי “שר התקשורת” איוב קרא ניסה להשתרבב אף הוא למהומה ומיהר לצייץ עד כמה הוא שמח שראש הממשלה “נענה ליוזמתו” לסגור סוף סוף את התאגיד.



אם כל זה לא היה שלנו, גם אנחנו היינו צוחקים. ההתפוצצות של נתניהו על התאגיד באה בעקבות סידרת ציוצים של אנשי “כולנו” שנחלצו להגן על המשטרה והמפכ”ל בשעות בוקר. מכיוון ש”כולנו” נתפסת כמי שהצילה את התאגיד ש”חמק בצוק איתן”, מיהר נתניהו להיפרע מכחלון. זו אפילו לא התנהגות ילדותית. זו התנהגות מטורללת, מופקרת, מצדו של המבוגר האחראי הקולקטיבי שלנו. “אין בלשכת נתניהו מי שיעצור את הטירוף”, אמר לי אתמול בכיר בקואליציה, “איש הישר בעיניו יעשה, אין עבודת מטה, אין מחשבה, אין ריסון, אין בלמים ואין איזונים”. וככה בדיוק זה גם נראה.



חשבון ארוך עם מוטי גילת. אריה דרעי ואשתו, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
חשבון ארוך עם מוטי גילת. אריה דרעי ואשתו, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



המוצא הנוח



זוכרים איך התנפל נתניהו בשצף־קצף על הצעת חוק הג’ובים שהגישו איילת שקד ויריב לוין בישיבת הממשלה לפני שבועיים? איך הודיע שצריך הצעה נועזת בהרבה, וצריך מהפכה, ומה זה ההצעה הנרפית הזו? את כל זה הוא הודיע אחרי עבודת מטה שנמשכה חודשים מצדם של שני שרים חרוצים. אז חלפו שבועיים, ואתמול הובאה אותה הצעה בדיוק לאישור הממשלה. בינתיים, הודיע היועמ”ש מנדלבליט לנתניהו שהנוסח של שקד־לוין הוא היחיד שאפשר להעביר, ואין בלתו. וכך היה. גם “סגירת התאגיד” נמשכה שעתיים, עד שנחתה בתיבות המייל של העיתונאים הבהרה מטעם לשכת נתניהו שזה היה בכלל "רעיון של דרעי” ונתניהו ידון עליו עם כחלון לקראת דיוני תקציב 2019.



כל זה התרחש אחר הצוהריים. ואיך נקדיח את התבשיל בערב? אז הנה, צצה לה ידיעה בחדשות 2 שכבר בשבוע הבא, עם פתיחת מושב החורף של הכנסת, יגיש חה”כ דודי אמסלם, המתקוטט על תפקיד שמשו הראשי של המלך, את הצעת החוק הצרפתי שלו שתאסור על חקירת ראש ממשלה מכהן. בסביבתו של כחלון גיחכו שוב. הם קוראים להצעה הזו חוק יסוד: המלוכה. החוק הזה לא יעבור את היועמ”ש, ולא יעבור את בג”ץ, ונדמה לי שגם לא יעבור בתצורה הנוכחית שלו את הקואליציה.



"רוצים חוק שיאסור על חקירת ראש ממשלה רטרואקטיבית?", שואלים אצל כחלון, "בבקשה: הוא צריך לכלול גם סעיף הגבלת כהונה לשתי קדנציות. גם זה רטרואקטיבית". אז נתניהו ייחלץ מהחקירה ויפרוש מהחיים הפוליטיים לקראת הבחירות. האמת היא שזה מתחיל להיראות מוצא נוח לכולם, בטרם יהיה צורך להוציא למדינה הזו צו קולקטיבי לאשפוז בכפייה.