נהוג לומר כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אשף תקשורת ושחקן שחמט מתוחכם. בדרך כלל רואה צעד אחד לפני כל יריביו. התנהלותו האחרונה מעידה כי משהו השתבש לא רק בשיקול דעתו, אלא גם בדעת כולנו. בדרך למטה של נתניהו ישראל כולה הופכת מוחלשת.
אלא שהתקפתו חסרת הרסן של נתניהו על המשטרה אינה נעצרת רק באובדן עשתונות בעל היזק אישי־פוליטי. החשש מפני אובדן השלטון מלווה בניסיון מוצלח לעת עתה לקבור סופית כל קונצנזוס סביב מערכות שלטון החוק והנורמות הדמוקרטיות. מי שנותן רוח גבית למהלכים אלו הם השרים בממשלת נתניהו, הסרים למרותו ושותקים שתיקה פחדנית לנוכח המטווח במפכ”ל אלשיך. מבין כל השתיקות, ללא ספק זו של גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים היא הפחדנית ביותר. שווה אליה בשפלותה הוא אולי רק הציוץ של ח”כ נאוה בוקר, שדרשה מח”כ מירב בן־ארי (כולנו) להתנצל על דברי הביקורת של האחרונה כלפי ראש הממשלה, ואף כינתה את דבריה “גיס חמישי”. הנה כי כן, בדמוקרטיה הישראלית של ימינו נאמנות אישית למנהיג קודמת לאתיקה ולהבעת אמון ברשויות החוק.
מתקפתו של נתניהו, שממנה השתמע כאילו המפכ”ל שמונה אישית על ידיו מעוניין לכאורה בהדחתו, אינה אירוע נקודתי. במדרון החלקלק שאנו מצויים בו מתנהל קמפיין הולך ומתמשך נגד רשויות החוק והגופים הממלכתיים; זהו קמפיין שאינו מבטא זעקה אזרחית דמוקרטית לצדק, אלא זעקה אינטרסנטית של מי שמפחדים לאבד את כס השלטון. בהלך הרוח הזה קל לנתניהו לנווט. לא נותר כמעט גוף שלטוני בישראל שבתקופת שלטון הימין לא עבר ניסיון לדה־לגיטימציה באמצעות ראשי השלטון: מוסדות התרבות, בית המשפט העליון, הצבא וגם מערכת החינוך איבדו ומאבדים בהדרגה מהממד הממלכתי שבהם והופכים כלי לניגוח פוליטי בידי שרי הימין השונים.
מערכות רבות בישראל דרשו ודורשות תיקון, ואף ראויות לביקורת ציבורית. אלא שהאופן שבו הללו מותקפות בידי נבחרי הציבור לא רק שאינו מבטיח את שיפורן, אלא מבשר את תחילת ההרס שלהן ואובדן האמון בהן. האירוע האחרון בחסותו של ראש הממשלה הראה כי הסכנה החמורה הנשקפת לישראל אינה האיום האיראני, אלא הכאוס המשתלט על מוסדותינו החברתיים. הדרך לגיהינום רצופה כוונות רעות.
התרעות פיקוד העורף