אחרי שהבין שההמתנה בישראל חסרת תכלית מבחינתו, נדד בכיר הרשות הפלסטינית סאיב עריקאת לארצות הברית ועבר שם את הניתוח להשתלת ריאה, שהיה חיוני להצלת חייו. עם הידיעה על דבר הניתוח, ובעקבות איחולי "רפואה שלמה", שיצאו מכיוונם של כמה עיתונאים ישראלים, שככל הנראה פיתחו איתו קשרים אישיים, נפתח ברשת דיון בשאלה איך צריך להתייחס אל האיש במצבו הקשה.

וכדי להגיע למסקנה בסוגיה הזו, צריך להיזכר ולהזכיר, לפני הכל, במי מדובר. "אני כותב אליך אחי היקר כדי להביע את הרגשות האמיצים ביותר של הסולידריות והאחווה", כתב עריקאת לפני שבע שנים לאחמד סעדאת, מתכנן רצח השר רחבעם זאבי. "הפגנתם עמידה איתנה שהייתה לאגדה שבה נפלו שהידים רבים... אהובנו, החושך של הכלא יבוא לקצו. אנו מאמינים שניפגש בקרוב ונחגוג את הניצחון ואת השחרור והחופש, לכל האסירים והאסירות".

בספרו” דרך ארוכה קצרה” האשים הרמטכ"ל לשעבר, משה בוגי יעלון, את עריקאת באחריות להפצת עלילות הדם נגד חיילי צה"ל בעקבות הקרב בג'נין במבצע חומת מגן. "לפרסום היו אחראים גורמים פלסטיניים, ביניהם גורמים רשמיים כמו ד"ר סאיב עריקאת, אשר הכרתי את חוסר אמינותו גם מאירועים קודמים", כתב יעלון. "הוא הופיע באמצעי התקשורת השונים, בעיקר בערוצי הטלוויזיה הזרים, והפיץ את עלילת ה'טבח בג'נין'".

בשנים האחרונות עריקאת היה ממובילי המהלך שביקש להעמיד לדין את ישראל בבית הדין הבינלאומי לפלילים, וכן הוביל את הדרישה הפלסטינית לחרם כלכלי של האיחוד האירופי על ישראל. את ישראל הוא האשים אחרי מבצע צוק איתן בביצוע "רצח עם". בכנס שבו נטל חלק בארצות הברית לפני כמה חודשים, קבע שמבחינתו "חמאס והחזית העממית אינם ארגוני טרור". קודם לכן מצא דמיון בין פעולות ישראל לפעולותיו של ארגון דאע"ש, או במילותיו שלו: "אין הבדל בין הטרור שמבצע ארגונו של אבו בכר אל־בגדאדי לבין הטרור של ישראל".

סאיב עריקאת הוא אויב שלי. הוא בכיר ברשות הפלסטינית, שמשלמת מדי חודש בחודשו שכר לטרוריסטים רק משום שרצחו יהודים. אם אותם עיתונאים שבירכו אותו יירצחו היום בפיגוע, חס וחלילה, ביציאה מהמערכת שלהם, הרשות של עריקאת תתגמל אותם בממון רב. על רקע כל זה, התפילות להחלמתו של מי שמדבר כמו אויב ומתנהג כמו אויב נעות על הציר שבין תמוהות להזויות.

סאיב עריקאת - אויב. צילום: רויטרס

לבלבול יש בסיס

צריך להודות, לבלבול של חלק מאיתנו יש בסיס. שהרי במבט מהצד, מערכת היחסים שלנו עם הרשות הפלסטינית באמת לא לגמרי ברורה. מצד אחד, אבו מאזן הוא אויב שלנו, המעודד מכיסו את הטרור. מצד שני, הרבה ישראלים עולים אליו לרגל ויושבים איתו ומשוחחים איתו, וגם צוחקים איתו פה ושם, וכך הרי לא נראה יחס אל אויב.

גם את מערכת הביטחון המציאות הזו בלבלה לא פעם, בתקופות שבהן קציני צה"ל נפגשו עם מקביליהם הפלסטינים לתיאומים על קפה ולחיצות ידיים, ורגע אחר כך מצאו את עצמם נדרשים להילחם בהם. וטשטוש הגבולות הזה הגיע עד אבסורד כשהוא הצליח להביא פה ושם תוכניות אקטואליה בכלי תקשורת ציבוריים לראיין באמצע מלחמה את נציגיו של האויב ולשאול אותם לשלומם, שהרי אם הם עולים אצלנו לשידור ומדברים בעברית ומברכים את המאזינים בברכת בוקר טוב, הם כנראה לא באמת האויב הקלאסי מהספרים.

ובכן, ייתכן שמחר יפרוץ השלום בינינו לבין הפלסטינים. עד אז, ולבטח כל עוד הם מצ'פרים את מי שטובח בנו, הם האויבים שלנו. כך אבו מאזן, כך סאיב עריקאת, כך שאר אנשיהם. ואנחנו, עד שלא נדע לזהות את האויב שלנו כאויב, נתקשה מאוד לנצח אותו. יודעים מה? גם לעשות איתו שלום.

עד שלא נזהה את האויב שלנו כאויב - נתקשה מאוד לנצח אותו

כל עוד אין שלום בינינו לבין הפלסטינים והם מצ'פרים את מי שטובח בנו, הם האויבים שלנו. כך אבו מאזן, כך עריקאת, כך שאר אנשיהם. עד שלא נבין זאת - נתקשה גם לעשות איתם שלום