תארו לעצמכם אדם שדואג לחזק את קירות הבית שלו נגד רוחות וגשמים, אבל לא עושה דבר נגד מחלה ממארת שמכרסמת בגופו. האיש אומנם מייבב ומאשים את הנגיף בזעקות שבר, אבל נמנע מחיזוק הגוף וממאן לקחת תרופות. כך בדיוק נוהג ראש הממשלה בנימין נתניהו - מצד אחד הוא נלחם בשצף נגד הגרעין האיראני, ומצד שני מפקיר את לב הארץ לזחילה הסרטנית של הרשות הפלסטינית. חונק את ההתיישבות ומחזק את האויב האבו־מאזני, שחובר עכשיו לחמאס.

נתניהו טוען בכל עת שההתיישבות חשובה והרשות הפלסטינית מסיתה ומסוכנת. אבל תמיד יש לו תירוצים לאי־המעש. בתקופת אובמה הוא הבהיר שמדובר בנשיא הכי עוין לישראל וצריך להמתין עד שיתחלף. עכשיו הוא טוען שיש לנו בוושינגטון את הידיד הכי טוב אי פעם, אבל התוצאה חמורה עוד יותר. במשמרת הידידותית הזו בונים פחות מאשר בימים הכי אפלים של אובמה. 
 
סוגיית הגרעין הוכיחה עד כמה נתניהו יודע להעז כשלדעתו מדובר באינטרס קריטי של ישראל, עד כדי התייצבות נגד הנשיא בקונגרס. והנה, כדי למנוע השתלטות פלסטינית על לב הארץ, כדי לבנות בשכונות היהודיות של ירושלים, הוא לא מעז לנקוף אצבע. האמת, מתגנבת המחשבה שנתניהו לא באמת רוצה לבנות וכן מעוניין לחזק את אבו מאזן. כאילו גם הוא לקה בתסמונת דן מרידור וציפי לבני ואימץ את עמדות השמאל, אבל חושש להודות בכך משיקולי שרידות פוליטית.

אבל אם הוא באמת רוצה לבנות, החששות שלו הם לא פחות מטעות פטאלית. הבטחת השרידות והשגשוג של מדינת ישראל הציונית טמונה ביהודה ושומרון. אי אפשר לקיים מדינה כששלטון עוין וזר ישלוט ברכסי ההרים, אי אפשר להצדיק את קיום העם היהודי ב"פלסטין" ללא שגשוג ציוני בבית אל, חברון וירושלים. ובד בבד, המשך קיום הרשות הפלסטינית מסוכן יותר אפילו מהתגרענות האייתוללות. 
 

דווקא האמירה האחרונה של טראמפ בנוגע לאי־העברת השגרירות לירושלים ממחישה את גודל הכישלון של נתניהו. טראמפ הבהיר שהוא רוצה לתת עוד צ'אנס למשא ומתן, ולכן לא מעביר את השגרירות. מבחינה ישראלית, מדובר בשבירת לוחות, שהרי גם לפי נתניהו לא נוותר לעולם על ירושלים המאוחדת, לא כל שכן על מערב ירושלים. אז מה הקשר בין משא ומתן לשגרירות בעיר הבירה? האמת היא שהאמירה מחדדת עד כמה לא הועמד הבית הלבן בפני ההכרה שמהלך מחשבתי כזה מוביל בהכרח למבוי סתום במשא ומתן. היא ממחישה עד כמה נתניהו לא מציב קווים אדומים ונוטע בוושינגטון את התחושה שנסיגה ועקירה ביהודה ושומרון - כניעה לאויב הפלסטיני - עדיין אפשריות. 

באור האסטרטגיה האמריקאית הנוכחית במזרח התיכון, הטעות של נתניהו שורשית בהרבה. למשל, השתיקה השגויה מול המהלך המצרי לקירוב רמאללה לעזה, שהוא חלק מהניסיון האמריקאי לארגן מחדש את סדר הכוחות במזרח התיכון. חימום יחסים בינינו לבין העולם הערבי חיובי מבחינתנו רק אם הוא לא כולל את הקרבתנו על המזבח הפלסטיני. אם שוב נידרש לשלם באינטרסים חיוניים את מחיר ההרמוניה הוושינגטונית המזויפת, שתתפוצץ ההרמוניה. ומה שמתרחש היום בקו פת"ח־חמאס הוא חלק מאותו נתיב מסוכן, שממש אסור לנו לשתוק מולו. כך, הטעויות של מדיניות נתניהו כל כך חמורות, עד שהן מאפילות על ההישגים הלא מבוטלים של מדיניות החוץ הישראלית.