אני מודה שאני נרקומן תקשורת. אני מתחיל את היום בכותרות העיתונים המתלוות לציוץ ציפורים (רשת ב'), ממשיך עם אריה גולן בהרצה, במקביל אני קורא ארבעה עיתונים המונחים ליד הדלת ("מעריב", "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"גלובס"). "ישראל היום" ביטלו לי את המינוי "עד הבית" כי ירדתי עליהם, אז אני קורא את הביביתון כשאני מגיע לרדיו.

בקפה השני אני מקשיב קצת ל"קלמן־ליברמן" (תאגיד) ולכמה דקות של דאחקות ב־103 עם שי ולאה. בתשע שומע את הפתיחה של רזי ברקאי בגלי צה"ל, ובמונית אני עובר לשמוע 20 דקות את ניסים משעל, ספי עובדיה ודרור רפאל. וככה זה נמשך גם אחר הצהריים. בטלוויזיה אני לא מחמיץ את "לונדון וקירשנבאום" בלי מוטי, דילוג בין חדשות השעה שמונה בשלושת הערוצים, עד יומן חצות הלילי של רשת ב' שממשיכה לרוץ.



בין לבין אני משתדל לא להחמיץ כדורגל טוב או סנוקר משובח. כל 30־40 דקות אני קופץ לראות אם יש משהו מעניין במבזקי החדשות באתרי האינטרנט השונים, וכשמתגלגל אירוע חם בעולם אני לוחץ בשלט על CNN, פוקס ניוז, או סקיי ניוז. אני נרקומן תקשורת. זו לא עבירה על החוק, אבל זו עבירה על חוקי ההיגיון, זה הרס לי את העיניים, זה גמר לי את הגב, אבל אני ממשיך.

כ־50 שנה אני נרקומן תקשורת. נרקומן שעובד בדבר שאליו הוא מכור. עבדתי ב"העולם הזה", "ידיעות אחרונות", רשת ב' (עם דליה יאירי הדגולה), בגלי צה"ל. ערכתי והגשתי את חדשות הוט ואת תוכנית הבוקר של קשת. הייתי עורך, כתב וצלם בעיתון "חדשות", ערכתי את המגזין "מוניטין". בטוח שהחמצתי כמה כלי תקשורת. בגין העבודה הזו קיבלתי לא מעט פרסים, בהם "פרס סוקולוב" היוקרתי. את כל ההרצאה הזו על היותי נרקומן תקשורת אני מספר כי נמאס לי. התקשורת הגיעה לשפל המדרגה, תת־רמה. היא רכילאית וצהובה, שטחית ורדודה. זוהי יותר תקשורת רכלנית־יחצנית מתקשורת חוקרת נשכנית, או חברתית אנושית.

זו לא הודעת פרישה. נרקומן לא יכול לפרוש סתם ככה פתאום. כמו בהימורים, באלכוהול או בסמים, כדי להיגמל צריך לעבור טיפול גמילה. ועדיין לא נמצא טיפול מתאים לנרקומני תקשורת. הכרתי לאורך השנים רק כמה נרקומנים בודדים מהסוג הדפוק שלי, והם כולם מתו.

בדירתי הצנועה הצטברו אלפי ספרים (אני לא מגזים). אנציקלופדיות, אטלסים, ספרי קודש, ספרי קריאה, ספרי פילוסופיה והגות. יש לי ארונות מלאים בארגזים וקלסרים של אלפי קטעי עיתונות שכתבתי וסתם שבועונים ועיתונים ישנים, כולל עיתון "דבר" הראשון שיצא ביוני 1925, כונניות מלאות בקלטות של תוכניות שעשיתי, הגשתי או השתתפתי בהן. אני לא מסוגל לזרוק ספר או קלטת, וקשה לי להיפרד מכתבות ישנות, אפילו אם אין להן ערך משמעותי והן נכתבו לפני 50 שנה.

באלבומים ובקלסרים אני מחזיק אלפי צילומים שצילמתי בארץ ובעולם לאורך כל השנים האלו. צילומים שחלקם פיארו שערי עיתונים ועמודים ראשונים. במעטפות חומות גדולות אני שומר אלפי פקסים ומכתבי תודה והשמצה, תיקיות עם תביעות לשון הרע מצדי ונגדי. תקשורת, תקשורת, תקשורת.

מדבר אחד הצלחתי להיגמל בגדול: אני כמעט לא מופיע בטלוויזיה, אף על פי שההצעות לא מפסיקות לזרום. אני דוחה אותן בנימוס. תוכניות ריאליטי, תוכניות בוקר, תוכניות אחר צהריים. רובן תוכניות מחורבנות שאינני סובל. רק לעתים רחוקות, כשמדובר בנושאי קשישים ובעלי מוגבלויות אני מוכן להופיע, בתנאי שזה שידור חי. כי תוכניות ערוכות זה זבל שאיני מוכן ליטול בו חלק. אתה יודע מה אמרת ולעולם לא תדע מה ישודר וכיצד זה נערך.

מה שהביא אותי לכתוב את הקטע הזה הוא שירו של מאיר אריאל, אומן דגול שמצא את מותו בגיל צעיר (57) בגלל פאקינג קרצית שגמרה אותו. בין מאות שיריו הנפלאים כתב את השיר "נרקומן ציבור". אריאל בשיריו חשף את חייו, חלומותיו, דרכו ומאבקיו. הוא כתב שירה נפלאה, שר בעצמו, וגדולי הזמרים בארץ שרים את השירים שאותם כתב.

אריאל היה "נרקומן" של חשיש. מדי פעם שוטרים היו פושטים על ביתו. שלא כמו אחרים היה אומר בגלוי שהוא עישן לפני בוא המשטרה, והוא יעשן אחרי שהמשטרה תלך. "אני נרקומן של חשיש, אז תשימו עלי אזיקים? תזרקו אותי לתא מעצר? תשללו ממני את החופש? אתם חושבים שזה ימנע ממני לעשות את מה שאני אוהב?"

יש אדם מכור לנשים נשים נשים.
יש אדמה מכורה לנושים נושים נושים.
יש אישה מכורה לגברים גברים גברים.
יש אש מכורה לבנזין וגפרורים.
יש המכורים לטיפה המרה / יש המכורים לדקירה הקרה.
אני עצמי מכור לחתיכת חשיש
(כמו שקורא עיתון מכור לדם בכביש)
סך הכל הרחוב מלא התמכרויות,
כמו שהשוק המשופשף מלא התייקרויות.
ובין כל אלו מבצבץ מדי פעם בבירור
עוד סוג של טיפוס אחד מכור, מכור־מכור,
נקרא לו בקיצור - נרקומן ציבור...

נרקומן ציבור, נרקומן ציבור
מה אתה עושה בין דיבור לדיבור?
נרקומן ציבור, נרקומן ציבור
מה אתה חושב בין דיבור לדיבור?

ערב טוב, אדוני השליח, עדיין דואג לצורכי ציבור?
הצלצלת לאלמליח? הסעדת עם ברנור?
הישבת בחדר מסריח? הקיבלת פתק ארור?
המצאת אוזנו של מריח והדלפת לו את הסיפור?
לא שכחת משהו - משהו בטח שכחת...
לא הפגישה במלון - הביתה לא הלכת.
הצוות לא הזכיר לך, המזכירה גם היא שכחה
שעוד יש לך מין דבר כזה שנקרא משפחה...

נרקומן ציבור, נרקומן ציבור...

בוקר טוב, אדוני הטפיל, כבר בזבזת היום את כספי הציבור?
המיצית עד קצה התרגיל זכות אנושית לטעות בחיבור?
העשית תורנות דחליל לגרש כל מיני ניקור וקרקור?
החשבת לקחת כפיל לשיפוץ תדמיתך בעיני הציבור?
או זמנית להיעלם כליל לרגל דוח המבקר החמור?
אין כל צורך. הציבור לא נראה מתרומם...
קצת חוזר על עצמו הדוח - ארוך ומשעמם

נרקומן ציבור, נרקומן ציבור...

אז כמו שאתה מביט מגבוה עלי
ככה אתה מתכופף להריח באחורי.
ספוג לח מכל מיני בוז והשפלה
כמו נרקומן מועד אתה חוזר למזבלה
היותר מצחינה שבין המזבלות
זו המזבלה הגדולה שנקראת "בחירות"
אתה הלחם של העם, אתה שעשועיו!
בשביל עוד מנה שום דבר לא נחשב
אני יודע את זה מניסיוני כמכור...
רק שיש בינינו בכל זאת הבדל ברור:
הנזק שלי חל רק עלי, שלך על כל הציבור.

נרקומן ציבור, נרקומן ציבור
מה אתה עושה בין דיבור לדיבור?
נרקומן ציבור, נרקומן ציבור
מה אתה חושב בין דיבור לדיבור?

אשתו של אריאל תרצה ובניו שחר ואהוד פועלים מאז מותו לשימור זכרו. יהי זכרו ברוך.