פתאום הבנתי שעל השאלות המעניינות באמת אף פעם לא תהיה לאיש מאיתנו תשובה: מה עובר בראשן של חיות המחמד שלנו? האם יש חיים אחרי המוות חוץ מאור גדול ואז חושך ואחר כך שוב אור (כך אומרים, אבל לכי תאמיני למה שאומרים)? מה זה כל הסיפור הזה של גלקסיות אחרות וחייזרים? ולמה אנשים שאהבת פעם הופכים להיות באיזשהו שלב בחיים לזרים מוחלטים? וחוץ מזה, מי יכול להסביר לי למה מתפוצצות חברויות אמת על שטויות, ואיך לעזאזל אדע אי־פעם אם קיבלתי החלטות נכונות בחיים?



אם הכל נסמך על דלתות מסתובבות ואפקט הפרפר, שבו כל שינוי קטן משנה כמו בקליידוסקופ את התמונה כולה, אולי בכלל אין אמת אחת ודרך אחת להצלחה ומסלול יחידי וגורלי שאדם חייב לבחור בו כדי להגשים את עצמו. כאמור, על אף שיש רבים שמתיימרים להתעסק בכך, אין ולא תהיה לאיש בעולם, מלומד ככל שיהיה, תשובה חד־משמעית.



או שאין כלום או שהכל בא ביחד, תמיד אומרים. נדמה לי שמרפי המחוקק אמר זאת, אבל לדעתי, אנחנו אוהבים לייחס לו אקסיומות עלומות רק כי זה נוח ומרגיע לדעת שמרפי מחליט עבורנו ואנחנו יכולים להסיר מעצמנו את האחריות. וזה מצחיק אותי בכל פעם מחדש, איך הקלישאות הללו מבית סבתא מגשימות את עצמן תמיד כמו נבואה ידועה מראש. האמת היא שאני מפחדת להאמין שאולי בכל זאת יש בהן, באמיתות הקש הללו, בסיס מדעי. אם תצאי בשיער רטוב החוצה, תהיי חולה גם כשקיץ, וככל הנראה תמיד כשתתאהבי במישהו סוף־סוף, כולם ירצו אותך ממש. או שכל הדברים החשובים בקריירה יתנקזו לך לחודש אחד בלתי אפשרי.



אומרים שצריך ללכת אחרי הלב ולהקשיב לבטן ולתחושות. אותי זה מבלבל, כי הבטן שלי מלאה עדיין בפחדים לא ברורים, ומנגד היא חכמה מכדי לעבוד עליהם שהם בשליטה. הם לא. על מי אני עובדת?



הכל יחסי



כדרכי ביום החופשה הבודד שאפשרתי לעצמי, אני לא באמת מרפה אלא מעלה את כל המחשבות הללו כשאני שרועה מול הים בחוף שומם יחסית, מרחק רב מאנשים. לפתע, מתוך שום מקום צלחת מעופפת תועה שכאילו מגיחה מתוך האטמוספירה, נוחתת ישר עלי. כולם צוחקים איך חוק מרפי פועל אצלי בשיטתיות, זאת אומרת כל מה שלא הגיוני שיקרה, קורה בסופו של דבר רק לי. מה הסיכוי שתנחת בדיוק מושלם על הגב שלי צלחת פלסטיק שנזרקה כנראה מחוף צמוד שבקושי נראה לעין? זה קצת כמו לזכות בלוטו.



מיד אני חושבת שחבל שזה לא קורה לי עם כרטיסי הגרלה (ואלוהים יודע שאני קונה אותם לפעמים), אלא עם סימנים כחולים וכואבים שהיקום משאיר עלי כדי להוכיח כנראה איזושהי פואנטה בחיים האלה. תירגעי, נודניקית, הכל בסדר, הוא כאילו אומר לי בדרכים משונות של ילד שלא יודע להביע את אהבתו לילדה, אז הוא מושך לה בצמה. כמו מין ניסיון הומוריסטי מצחיק לפרקים וכואב בפרקים אחרים להסביר לי שהגיע הזמן לזרוק את לוחות הזמנים, טבלאות המטלות ורשימות היעדים, ולהתמסר למה שבאמת חשוב. החיים עצמם שהם כאן ועכשיו, עם מה שיש בתוכם. גם אם אין בהם שום דבר משמעותי לכאורה. הכל יחסי.



אני לא יודעת איך הזמן טס לי כל כך, איך לא הספקתי לעשות בשנה החולפת חצי ממה שתכננתי מנקודת מבט אחת. אבל בפרספקטיבה אחרת עשיתי הרבה יותר ממה שחלמתי לעשות. אני לא רוצה לעשות הכללות, אבל פעם מישהי מאוד חכמה אמרה לי שלדעתה נשים הרבה יותר קשות עם עצמן בחשבונות הנפש האלה ובספירות המלאי מגברים. כאילו שיש לאישה איזו מדבקת תוקף, ואני ממש לא מדברת עכשיו על שעון ביולוגי.



ייתכן שזה נובע מהחשיבה הנשית המעגלית, לעומת הגבר שחושב ישר ופשוט. יכול להיות שזו איזו תחושת אחריות פנימית אולי באמת גדולה יותר, להוכיח לסביבה וכנראה בעיקר לעצמנו שאנחנו מסוגלות לשבור את שיאי המולטי־טסקינג והטרנספורמציות שיצור חי יכול לעשות. וייתכן שאנחנו טועות לגמרי, מעולם לא היינו בתוך ראש של גבר. האמת היא שכשאני חושבת על זה עכשיו, אני קצת מקנאה, אולי לא יזיק לי להיות יום אחד ניר קיפניס מהעמוד שמשמאלי: לחשוב ישר, נקי, פשוט ובלי סיבובי כביש ים המלח בתוך הראש.