נערים מעטים בלבד עברו בהצלחה את המבחן המעשי לנהיגה ב–1972. הייתה שמועה כי בנקודת היציאה למבחן מתחנת הדלק מול גני התערוכה בתל אביב הבוחנים היו מכשילים את הניגשים בפעם הראשונה רק כדי להלך אימים על חולי ההגה הצעירים שעברו דרכם. מורה הנהיגה שלי היה יעקב (יאנשו) עופר מהבית מולנו ברמת חן, שהיה חברו של אבי משכונת בורוכוב בגבעתיים ואחד מהאנשים טובי הלב והמתוקים שהכרתי בחיי. כאשר העברת ההילוכים ללא קלאץ' חרקה, נראה יאנשו כמי ששמע חריקת ציפורניים על לוח הכיתה הירוק שבה ישב בשורה הראשונה. הוא לא קפץ בהיסטריה על הדוושות התאומות שנחו תחת רגליו והיה חסכוני ביותר עם הבלמים.

כשהסובארו הישנה עצרה לפתע ללא ידיעתי ומשקפי נמרחו על השמשה הקדמית, זה קרה רק כשהייתי בדרכי לחצות רמזור באדום או לא להגיע לעצירה מלאה בשלט עצור. אחרי שסידרתי את המשקפיים היה יאנשו מכבד אותי במבט תוכחה מתחת לגבות השיבה העבות שלו, כמי שלבו נכמר על בני הדור השלישי לעלייתה על הקרקע של שכונת הפועלים הראשונה בתל אביב. שנים קודם לכן נהג יאנשו במכלית לריקון בורות ספיגה, לפני שכל המדינה התחברה לתשתית ביוב, מה שנקרא אז אוטו ג'ורה. זו הייתה עבודה מפרכת, עם צינור גומי כבד על הגב, ומסריחה להפליא, אבל יאנשו לא ראה בה פחיתות כבוד, משום שלא היו אז עבודות שביישו את בעליהן ומישהו היה צריך לעשות את זה.

חוץ מזה, הוא גר עם משפחתו בווילה ברמת חן. אבי לא הניח לאנשים במחיצתו, בעיקר לילדי השכונה, ללעוג ליאנשו על משלח ידו. תמיד היה לי מובן מאליו שהדרך לרישיון הנהיגה עוברת דרך הסובארו של יאנשו שעשה הסבת מקצוע במקביל לבחירתו לכנסת מטעם אג"ד של אחיו.



יאנשו לא ויתר לי על אף רוורס בעלייה, אף חניה מקבילה פחות ממושלמת, ולא נתן הנחה על שחרור מוקדם וקופצני של הקלאץ'. חרשנו יחד את כל מסלולי הבוחנים שהיו מוכרים למורי הנהיגה המיומנים, עד שהכרתי את השכונות הרלוונטיות בעל פה. המבחן התיאורטי היה כסף קטן, אבל למבחן המעשי התעקש יאנשו לתת לי לגשת רק כאשר קבע שאני מוכן, וגם אז לא נתן לזה סיכויים רבים. כאמור, לא היה זה דבר של מה בכך לעבור מבחן נהיגה בפעם הראשונה בתחילת שנות ה–70.

כבנו של אגדה מוטורית בשכונה, בבריגדה היהודית וב"הגנה" וגם באזרחות, קודם על אופנוע "נורטון" בריטי, דרך מכוניות מסחריות ומשאיות ועד סדרת הפרייבטים של בגרותו, נאנקתי תחת נטל כפול: להיות נהג טוב וזהיר ולשכוח מהשטיקים שפושטקים רברבנים עשו על הכביש. שיחתנו על אופנוע ארכה שתי דקות בלבד ונשמעה כך: הבעתי את רצוני באופנוע, אבי הביע את התנגדותו. התעקשתי, אבי הראה לי היכן בדיוק ישבור בנבוט את הפיקה בברכי ויכניס אותי לשלושה חודשים עם גבס וחצי שנה פיזיותרפיה. זה היה ברוח טובה ובעיניים צחקניות אבל רציני כמו מנדבושקס.

כאשר הדפסתי שנים מאוחר יותר את ספרו האוטוביוגרפי של אבי שנכתב בכתב החרטומים שלו בידו המעוותת, הנוקשה וחסרת האצבעות, הבנתי את סלידתו מאופנוע. חברו הטוב לייזר מהשכונה נהרג בתאונת אופנוע שאבי ראה בעצמו אשם בה. כפיצוי, כך הבטיח, יקנה לי מכונית עם קבלת רישיון הנהיגה. לפעמים שכח את ההיבט החינוכי של נהיגה זהירה שרצה להנחיל והראה לי כיצד מעלים מכונית על שני גלגלי צד אחד בזווית של 45 מעלות ונוהגים בה כפעלולן בסרט בונד. אבי נהג ברוורס במהירות ובמיומנות שבה נהג קדימה, וזה היה מחזה מסמר שיער.

עם הרישיון הגיעה סימקה 1000 ירוקה שאמורה הייתה לשרת את אמי ואותי בחלקים שווים, אבל אמי לא היססה למשוך דרג וזרג ולהתקשר אלי בשש בבוקר בחופשה מהצבא שאותה עשיתי בדירתה השכורה של נעמי ברמת אביב ולהודיע לי בטון יבש וענייני שהיא זקוקה לאוטו עכשיו כדי להגיע לבריכת גורדון. זאת הייתה המכונית הלא–אמריקאית האחרונה שלי. כאשר הגענו לקיבוץ לשל"ת מאוחר אחרי המלחמה, קנה לי אבי את הלארק סטודיבייקר 62' הראשונה שלי שנקראה יוכבד ושהובילה שישה מאיתנו ל"תל אביב הקטנה" של רפי שאולי, שבה אכלנו את ההמבורגר הראשון שלא היה ווימפי והתוודענו לסלט ירוק.

עם אביגיל, לארק 63', העמדתי שיא שלדעתי טרם נשבר: 20 דקות מרמת חן לקיבוץ יד חנה באמצע הלילה ועם רמזורים מהבהבים כתום. שם נוצקה אהבתי ההיסטורית למכוניות אמריקאיות.

***

הראשונה שלי כסטודנט באמריקה הייתה שבי וגה 62' אפור–חלודה, שדלת הנוסע שלה הייתה קשורה בחבל ועל הנוסע היה להזדחל לתוכה דרך החלון. היא עלתה 200 דולר, וכאשר המנוע שלה התפוצץ - כך לפחות היה נדמה לי - ברחוב פולטון מול הגולדן גייט פארק, הוצאתי את הניירות מתא הכפפות והשארתי אותה מעשנת היכן שנפחה את נשמתה. את המוסטנג 69', המכונית היפה והטובה ביותר שהייתה לי, קניתי ב–900 דולר ממוסכניק סיני בשם וויק, שנראה כמו נפל ליהוק משיר של ברוס ספרינגסטין. היתרון היה שוויק היה מכונאי והכיר את מנוע ה–V8, ששרף פלגים כמו סיגריות, דרש החלפת שמן פעם בחודש והאזנה סובלנית לצילינדרים הדופקים.

כמי שגדל על סטיב מקווין ב"בוליט" (1968), המתרחש ברחובות סן פרנסיסקו, ספק אם היה מישהו מאושר ממני לנהוג באותם רחובות זועמים עצמם, שבשיפועים החדים ניתקו גלגלי המוסטנג מהכביש, והיא ריחפה באוויר עד ששבה ונחתה בחבטה עזה. החיים לקחו אותה ממני אחרי שעברנו ללוס אנג'לס, שממנה שבנו הביתה במפתיע ומכרנו אותה במכירת חיסול לחבר. באיזה בוידעם מטאפורי יש כמה צילומים משותפים של המוסטנג ושלי.

אבי מת והשאיר לי את הווליאנט 66' שלו, שלשמור אותה במצב מושלם היה צורך בסבלנות של רוקח, ידיים של מדען גרעין וסגנון נהיגה של אלמנה זקנה בשיער לבן. כשחיים בר און, מו"ל "מוניטין", שמע שנאלצתי למכור אותה בצער למישהו שהבטיח להתנהג אליה ביחס הראוי, הוא עשה את מה שרק חיים ידע לעשות ונתן לי ללא צרמוניה או מילים את הדודג' דארט 76' שבה נהג, ושחנתה במבוך החניוני של בית מרצדס ברחוב יגאל אלון. הוא הסיר מהצרור את מפתחותיו האישיים וביקש ממני לקחת אותו הביתה.

את הדודג' החלפתי בפורד פיירמונט 79', מכונית נפל בעלת ארבעה צילינדרים שהייתה פעם, מי יאמין, הניידת הרשמית של משטרת ישראל. לעלות איתה לירושלים היה עניין קפריזי למדי שלפעמים עלה יפה ולפעמים לא. הספקתי לספור את הפעמים שבהן רתח מנועה ונאלצתי לחנות לצד הדרך עד שיצטנן. את הפונטיאק גראן פרי האפורה והיפה קניתי כאשר עברתי לעבוד ב"מעריב".

שנתיים לאחר מכן, בהמלצת מיטיבי אמנון רבי, קנה ממני "מעריב" את הפונטיאק, כלומר שילם לי את תמורתה, ושלח אותי להתקין בה "דלקן 2000", שם פגשתי ברפי רשף שגם הוא הגדיר באותם ימים את מעמדו בתקשורת. בהמשך קנה לי "מעריב" דייהו לגנצה חדשה מחלון הראווה, שאותה נתתי לאשתי בניגוד לכללי התקשי"ר, שלפיו חייב הייתי אני לנהוג בה. המכונית האחרונה שלי בישראל הייתה ביואיק לה סייבר. אין לי מילה טובה לומר על הקרפדה הגדולה והמכוערת שכה הופתעתי לגלות שהיא המכונית המועדפת על זקני מיין.

***

את המכונית החדשה שהייתה לי בחיי קניתי עם הגיעי למיין. ג'יפ גראן צ'ירוקי, 4X4, בצבע כחול מטאלי, גגון שמש, מכשיר ניווט ומצלמה לרוורס בלב לוח המחוונים. היא עברה 10,000 ק"מ בלבד כאשר כמו מטומטם שמעולם לא נהג בסופת שלג ולא היו לו נתונים לשקלל את רמת הסיכונים, יצאתי להביא את עמנואל שנתקע בבוסטון. בכביש כפרי שטרם עלתה עליו מפלסת שלג ליד הבירה אוגוסטה, השליכה את הג'יפ תלולית גבוהה של שלג אל המסלול הנגדי שבו התנגשתי חזיתית במכונית שבאה מולי.

אינני זוכר הרבה, חוץ מהעובדה שהמכונית כולה, חוץ מתא הנהג, נמעכה כאקורדיון, וכי הכבאים נאלצו לחלץ אותי עם מספרי החיים, או איך שנקראות מלתעות הפלדה הגדולות שבעזרתן מחלצים פצועים ומתים בתאונות קשות. צילום המכונית המחוצה העביר צמרמורת בכל מי שראה אותו ולימד אותי לקח שממילא שכחתי. יש מי שרוחש את הדרת הכבוד הראויה לתנאי מזג האוויר. הביטוח שילם עבור אותו ג'יפ בדיוק רק בצבע בורדו, והוא שירת אותי נאמנה עד לאחרונה. מודל 2008 עם 50,000 ק"מ על המונה, שזה כלום, התחילה סדרת תיקונים, כניסה ויציאה מהמוסך.

כאשר הערכת התיקון האחרון לפני מספר חודשים הייתה 2,500 דולר לא סופי, נקלעתי לדילמה אמריקאית קלאסית: כסף לתיקון לא היה לי. את האומץ להחליף מכונית ישנה בחדשה לא מצאתי. וכך נהגתי בה חודשים, עם האייקון של המנוע דולק באור כתום בלוח המחוונים, תזכורת להידרדרות כוללת במעמדי.

את המכוניות שלי במיין קניתי אצל Darling’s בעיירה אלסוורת' - מגרש שיש בו כל המכוניות האמריקאיות החדשות וכמה מודלים ותיקים יותר. באומה שבה השאלה "האם היית קונה מכונית משומשת מדונלד טראמפ?" היא משל עם מוסר השכל, יש לאנשים כמוני רתיעה טבעית ממוכרי מכוניות. הם מתקיימים מעמלות מכירה. תפקידם להזיז כמה שיותר דגמים מהמגרש כדי לפנות מקום לדגמים החדשים. כולם בכוכיהם המאווררים רוצים להיות שיאני החודש במכירות, הכרה ובונוס בצדה. בדרכי לאלסוורת' התלבטתי עדיין קשות בין תיקון של הג'יפ לפני החורף בעלות המשוערת ובין החלפתו תמורת דגם חדש יותר בתוספת הרבה כסף.

אינני טוען כי זו הדרמה הגדולה ביותר בחיי בימים אלה, שבהם החורף מדשדש בפתח, אבל מקובל שמי שקונים מכונית, הפרוטה מצויה בכיסם. צרורי - כיצד אומר זאת בנימוס - מנוקב ככברה. לפני שנה שילמתי את התשלום האחרון מתוך 48 עבור הג'יפ. כאשר שוברי התשלום הללו נגמרים, אתה הבעלים הבלעדי של מכוניתך בלי שותפיך הנאמנים בבנק. אלה גם הימים שבהם אני מוציא משכנתה חדשה על ביתי כדי לממן את רכישת חצי הבית מאשתי מהסיבה הפשוטה שכשל כוחי מלעבור דירה נוספת. אני טרומפלדור של הטונדרה. עד כאן ולא יותר. בחשבון הבנק המשותף יש כעת כ–200 דולר, ויש לא מעט חוצפה להגיע כך לרכוש מכונית.

יחסית למוכרי מכוניות, נראה מייק היל כמעט אנושי. הוא לא דיבר את הז'רגון המעצבן של סרסורים לדבר עבירה. לא אמר שלו זה עולה יותר. בלי למצמץ הוא ניסה להניא אותי מרכישת מכונית יד שנייה. ממש בימים שבהם המהירות, היעילות והמיומנות שכה אפיינו את אמריקה עוזבים אותה לטובת המתנות ארוכות ומייאשות לשיחות טלפון רובוטיות ומול פקידים המתנהגים כרובוטים, היה משהו מהיר, יעיל, ענייני וממוקד בקניית ג'יפ חדש. הבטתי רגע קט בג'יפ צ'ירוקי 2015 המתהדר בתואר Limited, כלומר מהדורה קטנה עם מושבי עור ומיני שעונים שחייבו רישיון טיס.

אבל היל נזכר שלפני ימים ספורים הגיעה למגרש ג'יפ צ'ירוקי 2014 שנרכש במכירה פומבית ע"ס 30,000 ק"מ. מכונית סקסית בצבע כסף, צמיגים חדשים והכל אלקטרוני. על סירובי לקחת אותה לנסיעת מבחן השבתי כי כנהג ותיק התרשמתי לטובה מנהמת המנוע בן ה–3.2 ליטרים, ואמרתי כי האתגר בעיני הוא המהירות שבה יצליח מייק להעריך את שווי מכוניתי לטרייד–אין, מילוי הניירת הרלוונטית שגודלה כגודל הצהרת הכנסות שנתית למס ההכנסה ועד כמה מהר אוכל לצאת מהמגרש הביתה. רוב ההתרוצצות נעלמה מעיני אך נערכה במהירות מסחררת.

לאחר שהתברר ש–Darling’s לא עובדים עם הבנק שלי, נערך בירור של מצב האשראי שלי במקומות המחזיקים במידע זה והעסקה אושרה, אף שספק אם יש היום במיין דלפון ממני. חתמתי על עשרות טפסים, כל אחד מיותר מהאחר. הוצאתי מהג'יפ את ה–GPS ואת האייפוד וקצת ג'אנק מתא הכפפות.

לחצתי את ידו של מייק בחום, אחרי שהלה סיפר לי שמזמן לא היה לו קונה נוח והחלטי כמוני. נכנסתי למכוניתי החדשה ונהגתי הביתה מאלסוורת' עם גרג אולמן שר מהתקליט שיצא אחרי מותו, גרסה נפלאה של "'Willin" הגדול של Little Feat. שיר על נהג משאית שהיה בכל מקום, הבריח כל דבר, נוסע בדרכים כפריות כדי שלא ישקלו אותו, ולמרות התלאות הוא מוכן להמשיך לנהוג. דמעות עמדו בעיני. לא בגלל הג'יפ אלא משום שאולמן ממשיך ושר לי מהקבר.