יש פסקי דין מרגיזים, יש פסקי דין שמעוררים תחושה לא נוחה, יש כאלה שמותירים אחריהם ויכוח גדול בין הצדדים הנצים. אבל במקרה של פסק הדין שניתן השבוע, והורה סופית להרוס את בתי שכונת נתיב האבות, גם הנשיאה הפורשת מרים נאור יודעת שההחלטה שניסחה, אחת האחרונות שלה, הייתה בלוף אחד גדול. 
 

תשעה עמודים עקומים, המצטרפים ל־23 נוספים בסיבוב הקודם, שמתחילתם ועד סופם אין בהם צדק, ואין בהם אמת, ומהמילה הראשונה ועד האחרונה מקדשים מסורת של איפה ואיפה. נאור יודעת שדבריה על כך שהקו המנחה הוא "חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה", הם חסרי ביסוס. שהאמירות שלה על "חשיבות השמירה על שלטון החוק" ועל "חשיבות השמירה על דיני התכנון והבנייה" הן פיקציה. שכשהיא כותבת "אינני סבורה כי דחיית הבקשה תגרום לאי צדק", בעוד היא וחבריה עוצמים עין מול מאות (!) עתירות העוסקות בעניינם של עברייני בנייה ערבים, היא לא אומרת את האמת. 


במשך שנים מקדש בית המשפט הגבוה לצדק, שנאור עזבה אתמול, מדיניות של אפליה בין יהודים לערבים. זו לא טענה בעלמא. זו אמירה שיש לה הוכחה אמפירית. קחו ליד את תיק נתיב האבות. קחו מולו תיקי בנייה בלתי חוקית בדואית מהנגב. קחו לצד זה את כל תיקי הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית מהשנים האחרונות, ותראו שהמשחק מכור. 
 



# # #

לפני שנוכיח את הדברים, תחילה תזכורת קצרה לסיפור שכונת נתיב האבות, שהוקמה לפני כ־16 שנה סמוך ליישוב אלעזר שבגוש עציון, ושלפי הפסיקה 17 בתים בה אמורים להיהרס עד לחודש מרץ 2018.  על שני עניינים אין ויכוח. מהצד האחד, שהבתים בנתיב האבות נבנו ללא היתר. מהצד השני, שהמדינה סייעה להקמת השכונה, הביעה את רצונה בקיומה ומימנה חלק מתשתיותיה. 
 

לפני כמה שנים נערך במקום סקר קרקעות, שעם סיומו הוכרז חלק מהשטח כאדמת מדינה. שבעה בתים נשארו מחוץ לשטח הזה. עשרה נכנסו לתוכו. אולם צילומי אוויר מלפני שנים הראו כי את עשרת הבתים הללו מפלחות שתי רצועות אדמה צרות, שרוחבן בין מטר לארבעה מטרים, ואשר עובדו בעבר על ידי ערבים. בבית אחד עוברת רצועה של מטר, בסלון.

בבית שני עוברים שני מטרים וחצי מהרצועה, במטבח. אצל השלישי, נוגעת הרצועה הזו בקצה המרפסת. המדינה, צריך להדגיש, עשתה במשך תקופה ארוכה כל שביכולתה להכשיר את הבתים, שכן המחשבה שהם ייהרסו - כשאין פלסטיני שהוכיח בעלות על השטח, כשיש סיכוי טוב לרשום את הקרקע כולה על שם המדינה, כשהמקום הוקם בתמיכה של הרשויות, כשמדובר בבתים קבע בנויים ולא בקרוואנים, וכשבסך הכל מדובר ברצועה צרה שעוברת לאורך הבתים - נראתה לא הגיונית.  

התיישבות בדואים בנגב. צילום: רויטרס 

בשלב האחרון ביקשה המדינה להתחיל הליך של "רישום ראשון". מדובר בהליך שבו נבדקת ומוכרעת סופית שאלת הבעלות על הקרקע, והחוק קובע שכדי לרשום בעלות צריך אדם להוכיח שעיבד במשך עשר שנים לפחות שטח שהוא גדול ממחצית החלקה. ההצעה הייתה הגיונית על פניה. אם יתברר שדין הרצועות להירשם על שם המדינה, כפי שהעריכה המדינה שיקרה, אפשר יהיה להכשיר את הבתים. אם לא, לא. בכל מקרה, לא סביר לצאת למהלך רחב של הרס לפני בדיקה כזו. מרים נאור סירבה. "הקו המנחה", פסקה, "הוא חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה". 
 

נאור גם פירטה את הסיבות שבגינן אין טעם לחכות לבדיקת הבעלות של המדינה, ולעכב את הריסת הבתים. ראשית, משום שהבתים נבנו בלי היתר, ו"אי חוקיות זו עומדת על כנה בין שהקרקע פרטית ובין שהיא ציבורית". שנית, בגלל שההליך של "רישום ראשון" יכול להימשך זמן רב, ובכלל לא בטוח שהוא יסתיים בתוצאה שהמדינה חושבת שהוא יסתיים. 
 

במילים אחרות, כך לפי הנשיאה, קל יותר להרוס שורת בתים שבהם מתגוררות כבר שנים משפחות וילדים, מאשר לחכות בסבלנות שנה או שנתיים או שלוש ואז להחליט אם הבית ראוי להריסה או שאפשר להכשיר אותו, כפי שמבקשת המדינה. "יש לציין כי הליך הרישום הראשון אינו תחום בזמן, ולאחריו קיימת אפשרות להגשת ערר ולבסוף עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק", הסבירה. "קיים קושי לעכב עד אין קץ את מימוש צווי ההריסה". 
 

שנייה לפני ששלחה את הדחפורים להרוס, שחררה הנשיאה את המסר המקומם הבא: "לא ניתן עוד להשלים עם הפרת החוק המתמשכת. יש לזכור כי הפגיעה בשלטון החוק הולכת וגדלה עם חלוף הזמן שבו אי החוקיות נותרת על כנה". למה זה מקומם? כי תכף נראה כיצד כשמדובר בצורך להרוס בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי, כל העניינים הללו של "הפרת החוק המתמשכת", של "חלוף הזמן", או של "פגיעה בשלטון החוק", לא מזיזים לנאור ולחבריה השופטים, פשוטו כמשמעו. 

 

# # #

שימו לב איך עובדת השיטה שבמסגרתה הפרקליטות ובית המשפט משלבים ידיים - ביודעין, במתכוון, בעיניים פקוחות - כדי למנוע כל הריסה של בנייה בלתי חוקית פלסטינית. מדובר בנוסחה קבועה, שפועלת בכמעט 100 אחוז מהמקרים. הפלסטינים בונים לעצמם בניגוד לחוק. לפעמים מדובר במבנה אחד. לפעמים במקבץ שמבקש לתפוס שטח. פקחי המינהל האזרחי מזהים את הבנייה, ומוציאים לה צו הריסה. בשלב הזה מצטיידים עברייני הבנייה בעורכי דין, כמעט תמיד מארגוני סיוע כאלה ואחרים, וממהרים לעתור לבג"ץ. לרוב, מדובר בטענות שלא מחזיקות מים מבחינה משפטית, אבל בג"ץ - בצדק, בשלב הזה - מוציא צו ביניים ואוסר על ההריסה עד לבירור העתירה.
 

כאן מתחיל המשחק. הפרקליטות, כתפיסת עולם, מתחילה למסמס את התיק באמצעות הגשת בקשות דחייה. תיק שכזה יכול להכיל גם עשרות בקשות דחייה סתמיות. עוברת שנה, עוברות שנתיים, ובית המשפט מתחיל לשגר לפרקליטות התראות לפני מחיקת העתירה, בנימוק של חוסר מעש. כמעט בכל התיקים, אחרי כמה שנים, בהסכמת הפרקליטות, העתירה אכן נמחקת. מה זה אומר? זה אומר שהעבריין הפלסטיני נשאר עם צו הביניים המקורי ביד, ועם תעודת ביטוח של בית המשפט האוסרת להרוס לו את מה שבנה. לא מדובר במקרה אחד או שניים או עשרים. מדובר, כאמור, בשיטה. מאות תיקים נמחקו כך בחסות בג"ץ והעניקו לעבריינים הפלסטיניים חסינות בפועל מפני הריסה. 
 

בשנת 2005 העירה יחידת הפיקוח של המינהל האזרחי על ההתנהלות הזו בדוח שחיברה. "במטה היחידה הצטברו מעל 400 בג"צים הכוללים מעל 700 בב"חים (בנייה בלתי חוקית - ק"ל) פלשתינים שהוקפא טיפולן הן מצד בית המשפט והן מצד הפרקליטות. מח' הבג"צים 'אינה מתלהבת', בלשון המעטה, להזדרז ולטפל בעתירות מסיבות שונות ומשונות!". 
 

כשעמותת רגבים עתרה לבג"ץ בדרישה לפתוח מחדש את התיקים ולדון בכל העתירות שנמחקו או נדחו מחוסר מעש, גלגל אותה הרכב שלושת הנשיאים - גרוניס, ביניש, וחיות - מכל המדרגות. מדובר, פסקו השופטים, ב"עתירה כוללנית, הנסמכת בעיקר על נתונים שאינם מעודכנים ועל הנחות שהעותרת טוענת להן ללא בסיס עובדתי ומשפטי ראוי". בהמשך נראה עד כמה מביכה הייתה האמירה הזו של בית המשפט, ועד כמה הנתונים המעודכנים ביותר מוכיחים שהפרקטיקה הזו לאישור בניה פלסטינית בלתי חוקית, שבג"ץ נותן לה חסות, קיימת במלוא העוצמה עד היום. 
 

# # #

קודם לכן, הנה סיפור שילמד עד כמה כל מה שעושה בג"ץ סביב הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית איננו אלא בדיחה עצובה. קחו את המקרה של חרבת זנוטה. מדובר באתר ארכיאולוגי קדום, הממוקם סמוך לצומת שמעה שבהר חברון, אתר שפלסטינים התיישבו בו, הקימו עליו כמה עשרות מבנים, חלקם קלים וחלקם של קבע, וטענו שהם יושבים שם זה עשרות שנים. בשנת 2007, כשהמינהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים, מיהרו הפלסטינים להגיש עתירה דחופה לבג"ץ, וזה הוציא מיד צו ביניים שאסר על המדינה "להרוס את הבתים והמבנים החקלאיים נשוא העתירה הנמצאים בכפר חרבת זנוטא וזאת עד למתן החלטה אחרת", כשהוא מחייב את המדינה להגיב תוך 60 יום. 
 

המדינה חיכתה עד שיעברו החודשיים, הגישה בקשת דחייה והמשיכה בשיטה הזו גם הלאה. בכל פעם שהגיע התאריך, הגיעה בקשת הדחייה, ובסך הכל יותר מ־20 דחיות. לפלסטינים ההתנהלות הזו הייתה נהדרת. הם, בצד שלהם, המשיכו לבנות. המדינה, בצד שלה, נמנעה מלהרוס. הם הוסיפו מבנים. המדינה הוסיפה בקשות דחייה. שבע פעמים הוציאו רשמי בית המשפט התרעה לפרקליטות שאם לא תעשה משהו בתיק הוא יימחק מחוסר מעש, וישאיר את הפלסטינים עם הצו הראשון שאוסר להרוס להם. 
 

בספטמבר 2011, ארבע שנים אחרי שהוצאו צווי ההריסה והוגשה העתירה, ארבע שנים שבהן לא התקיים אפילו דיון אחד, ביקשה עמותת רגבים להצטרף להליך במעמד של "ידיד בית המשפט", כדי להראות איך פועלת הנוסחה. בפרקליטות הבינו שלא יוכלו לשחק עוד את המשחק - לפחות לא בתיק הזה - והגישו סוף סוף תגובה. לא סתם תגובה. שורה אחרי שורה הסביר בא כוח המדינה לבית המשפט עם אילו עבריינים יש לנו עסק. קודם הראתה המדינה באמצעות תצלומי אוויר שצירפה, כי בניגוד לאגדות של הפלסטינים, עד שנת 1999 לא היה איש מהם במקום. אחר כך הראתה איך הפרו את צו הביניים, ובעוד היא נמנעת מלהרוס, הם לא נמנעו מלהמשיך לבנות. 
 

"אזור חרבת זנוטה כולו הוכרז כאתר ארכיאולוגי עוד בתקופה הבריטית", נכתב בתשובת הפרקליטות. "באזור זה נמצאו ממצאים מהתקופות ההלניסטית, רומית, ביזנטית, ימי הביניים ועותמאנית". ארכיאולוג מחוז יהודה במינהל האזרחי ערך בדיקה בניסיון לוודא את מיקומו המדויק של האתר הארכיאולוגי הקדום, והמדינה דיווחה לבג"ץ: "נמצא כי הוא ממוקם בדיוק במקום שבו נבנו המבנים הבלתי חוקיים". כדי שזה יהיה ברור לשופטים, המדינה גם צירפה תצלומי אוויר שמלמדים שכמעט כל המבנים "מצויים בתוך תחום האתר הארכיאולוגי". 
 

בכתב התשובה, המדינה מסבירה עוד איך הפלסטינים פוגעים בעתיקות במקום. "העותרים עשו שימוש באבנים בעלות ערך ארכיאולוגי לבניית המבנים הבלתי חוקיים", כתבה וקבעה באופן הכי ברור שיש: "ברור כי אין כל אפשרות להכשיר למפרע בנייה בלתי חוקית המצויה באמצע אתר עתיקות".
 

למעלה מן הצורך, ובתשובה לבקשת התושבים להכשיר את המבנים ולהקים להם יישוב, הסבירה המדינה שהדבר לא בא בחשבון. למה? גם כי זה באמצע אתר ארכיאולוגי, גם כי מדובר במספר קטן של אנשים, גם כי המקום מרוחק מכל יישוב אחר ואין שום הצדקה לבנות עבורו תשתיות מיוחדות ויקרות, וגם כי מדובר במקבץ טרי שלא נמצא שם עשרות שנים, כמו שמספרים העותרים. 
 

איך זה נגמר, אתם בטח מעוניינים לדעת? ובכן, לפני שבועיים, עשר שנים אחרי שהוצאו צווי ההריסה והוגשה העתירה לבג"ץ, מחקו השופטים את העתירה והותירו על כנו את האיסור להרוס את המבנים הבלתי חוקיים. למה? משום שבין המדינה לעברייני הבנייה מתקיים "שיג ושיח", ומשום שיש כוונה "לקיים דיון במועצת התכנון העליונה, שיכול שתהא לו השלכה על אפשרות הסדרת המקבץ, נושא העתירה". 
 

רגע, תשאלו, אבל גם בנתיב האבות היה שיג ושיח. לא סתם שיג ושיח. המדינה ממש רצתה להכשיר את השכונה. ועוד, תשאלו, לאן נעלמו כל הטענות של המדינה על כך שהפלסטינים השחיתו במתכוון אתר ארכיאולוגי ובנו בתוכו, ועל כך שאין שום דרך להכשיר את המקום? ולאן נעלמו הטקסטים המכוננים של הנשיאה מרים נאור על כך שהקו המנחה הוא "חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה", ועל "חשיבות השמירה על שלטון החוק", ועל "חשיבות השמירה על דיני התכנון והבנייה"? יכול להיות שהטקסטים האלה מתאימים רק ליהודים? 
 

טוב, יהיה בוודאי מי שיגיד, יתכן שמדובר במקרה יחיד. בסטיית תקן. בפרט שלא מלמד על הכלל. ובכן, שימו לב טוב טוב לנתונים. לפני כמה שנים בדקה עמותת רגבים 153 תיקים של פלסטינים שקיבלו צווי הריסה, מיהרו לבג"ץ וזכו בצווי ביניים שאוסרים על המדינה להרוס את מה שבנו בניגוד לחוק, עד להכרעה בתיק.

ב־142 תיקים מתוך ה־153 לא נערך מעולם ולו דיון אחד בעתירה, זאת משום שהמדינה לא טרחה כלל להגיב לעתירה. אחת אחרי השנייה מוצאות העתירות הללו את דרכן למחיקה על ידי בג"ץ. ומחיקה, כפי שכבר הבנתם, זה אומר שאיסור ההריסה נשאר בתוקפו והעבריין הפלסטיני מסתובב כשבכיסו תעודת ביטוח מהפרקליטות ומבג"ץ, לבנייה הבלתי חוקית שלו. 
 

השבוע עברתי על יותר מ־200 תיקים כאלה, כולם מהשנים האחרונות. כולם עם צווי ביניים שמונעים הריסה. באף אחד מהם לא מצאתי אמירה משמעותית של בג"ץ שמלמדת שהמציאות הזו מזיזה לו את שריר שלטון החוק. 
 

# # #

והנה עוד סיפור אחרון מהמורשת שתשאיר לנו אחריה הנשיאה הפורשת נאור. זה סיפור שאת עיקריו הבאתי כאן בעבר, אבל בשורה התחתונה החדשה שלו יש הרבה מוסר השכל. לפני יותר מ־45 שנה רכשה קבוצת משקיעים יהודים 2,000 דונם בנגב. שני עשורים אחר כך התיישבו סמוך לשטח שלהם בדואים משבט אל־עזאזמה. עברו כמה שנים, המדינה החליטה להקים לבדואים הללו את היישוב ביר הדאג' והשקיעה במקום את מיטב כספה כדי לפתח תשתיות, אבל לבדואים זה לא הספיק וחלק מהם פלשו לשטח שבבעלות אותה קבוצה של יהודים והקימו עליו מאות מבנים בלתי חוקיים. 

כמו אזרחים טובים, פנו בעלי הקרקע לשלטונות וביקשו שיאכפו את החוק. כשכל המכתבים וכל הפניות לא הזיזו, החליטו לעתור לבית המשפט באמצעות עמותת רגבים. יש לנו סבלנות, הסבירו לשופטים, אנחנו לא מבקשים שתורו לבדואים לצאת מהשטח שלנו כבר היום, אנחנו מבינים שזה לא יהיה פשוט, מצדנו שזה ייקח גם חמש שנים, רק תקבעו מועד, רק תגידו לנו מתי תושלם האכיפה ואדמתנו תושב לנו. הבדל אחד ענקי, צריך להבהיר, ישנו בין השטח המדובר בנגב לבין שכונת נתיב האבות בגוש עציון. שכן, בעוד בנתיב האבות אין שום פלסטיני שהוכיח את בעלותו על השטח,  בנגב הקרקע רשומה בטאבו על שמם של אותם יהודים.
 

גם הפעם בית המשפט העליון לא הפתיע. מני מזוז הסביר לבעלי הקרקע שאי אפשר לתחום פינוי כזה של הפולשים הבדואים בלוחות זמנים.  "אתם מבינים שהפתרון לא יבוא מאכיפה פרטנית", הוכיח אותם, "זה מאבק סיזיפי שלא ייפתר בדרך של אכיפה בלבד". נאור הייתה עוד פחות סובלנית כלפיהם. "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה, עם כל הכבוד, במרכז החיים", נזפה בפרקליטם, "אני מציעה לאדוני למחוק את הערעור".
 

עמותת רגבים עוקבת אחרי התפשטות הבנייה הבלתי חוקית בגזרה הזו, והנה ממצאיה. מאז החלו ההליכים של בעלי הקרקע בניסיון לקבל חזרה את אדמתם, נוספו בשטחם 190 מבנים חדשים, לא כולל תוספות בנייה והרחבות של מבנים קיימים. רק בשנת 2016, השנה שבה דחה בג"ץ את עתירת בעלי הקרקע, גדלה הבנייה הבלתי חוקית ב־139 מבנים והרחבות של מבנים קיימים, ומועד שבו יוכלו הבעלים לקבל חזרה את קניינם - אין. 
 

הייתי יכול לצטט פה שוב את האמירות הפומפוזיות של הנשיאה היוצאת מפסק דין "נתיב האבות", כדי להבהיר שוב כמה נלעגות הן נראות על הרקע הזה, אבל נדמה לי שהפרינציפ הובן. 
 

# # #
 

ושוב צריך לחזור ולהדגיש. תושבי נתיב האבות אמורים היו להיות במצב טוב בהרבה מהבדואים בנגב, ומהפלסטינים שהגישו את מאות העתירות שזכו בבג"ץ לסעד שימנע את הריסתם. המדינה סייעה להם להתיישב, המדינה הביעה את רצונה שיישארו במקומם, ואין שום פלסטיני שהוכיח בעלות על השטח שהם יושבים עליו. אז למה החליט השבוע בג"ץ להרוס את כל הבתים, גם את אלה שחרגו במטר, ואילו הבדואים והפלסטינים פגשו בג"ץ אחר לגמרי? תשאלו את מרים נאור.

kalman.liebskind@maariv.co.il