50 שנה אחרי ועידת חרטום, שהניבה את "שלושת הלאווים" המפורסמים (לא לשלום עם ישראל, לא למו"מ עמה ולא להכרה בה), מנסח בכיר בחמאס שלושה לאווים משלו. לא למו"מ, לא להכרה ולא לפירוק הנשק. אבל יש הבדל ניכר בין המקרים. בחרטום התקבלה ההחלטה על ידי העולם הערבי כולו. כיום זו רק תנועה אחת, נרדפת אף בידי אחֶיה. עשור בלבד אחרי 67' יזם נשיא מצרים אנואר סאדאת שלום היסטורי עם מנחם בגין, וריסק את שלושת הלאווים בהינף קולמוס. בחמאס יש כאלה שאומרים כי סנואר מוכן לחצות את הרוביקון. תמורת הסדר עם ישראל, הוא ישכח את הלאווים שלו כבר מחר בבוקר.
חבר אחד ניסה פעם לשדל אותי לקרוא מודעות אבל. הוא אמר שבתוך המסגרות השחורות אמצא מידע רב, מעניין מאין כמוהו. הוא לא טעה. מי שרוצה לצייר את מפת יחסיה של ישראל עם ידידותיה במזרח התיכון, שיעקוב אחר איגרות הגינוי והתנחומים שהיא מחליפה.
בחזרה למוצ"ש: למרות כוונותיה הטובות של ישראל, מה שהמצרים ציפו לו באותו סופשבוע מריר היה דווקא גינוי אמריקאי. קהיר מייחלת לכך שוושינגטון תכריז על האחים המוסלמים כעל ארגון טרור, וכך יזכה מאבקם בתנועה הסוררת לחותמת כשרות מן המהדרין. עבור סיסי ואנשיו, זו מטרה עליונה. במאמצי הפיוס בין הפלסטינים, למשל, מקווים המצרים לכבוש את לב הבית הלבן, גם כדי להשיג מטרה זו. אבל הגינוי האמריקאי לא בא, וכך נותרה קהיר עם פרס ניחומים מירושלים.