ביום רביעי שעבר נערכה מסיבה לראש הממשלה, לרגל יום הולדתו ה־68. ימי הולדת של מנהיגים דמוקרטיים זוכים בדרך כלל לכותרת כזו או אחרת ולאיחולים מנומסים וצנועים. אבל בדמוקרטיה הישראלית נדמה שאירוע יום ההולדת של נתניהו קיבל נופך של פולחן אישיות. סביב ראש הממשלה התקבצו פוליטיקאים שמזמן איבדו את מעמדם הציבורי העצמאי ומתפקדים כבבואה האנושית שלו ושל רעייתו, ובהם שר התקשורת איוב קרא וח"כ נאווה בוקר.
בשלטון דמוקרטי תקין ראש ממשלה אינו נתפס כמי שמקריב את חייו למען המדינה והארץ, אלא כמשרת ציבור שמקבל את שכרו. מוטיב ההקרבה שמור בדרך כלל לחיילים ולחיילות שמסרו את חייהם או את בריאותם בהגנה על הארץ, ובוודאי לא לראש ממשלה שידוע בנטייתו לנהנתנות, וכעת מנסה להצטייר כקדוש מעונה.
הצהרתו האחרונה של יאיר נתניהו על תוכניותיו לעתיד פתחה לא יותר ולא פחות את מהדורת החדשות של ערוץ 2, שדאגה אף להדהד אותה שוב ושוב לקראת סוף השידור. החשיבות המיוחסת לדבריו אלו יצרה מצג שווא כאילו מדובר ביורש עצר שזה עתה הכריז על פרישתו מבית המלוכה, ולא בבן של ראש ממשלה במדינה דמוקרטית, שחוץ מפרסום כמה פוסטים מביכים בפייסבוק, לא ברור מה בכלל הכשיר אותו עד כה להיחשב מועמד פוליטי.
את המשך הפנמת התפיסה המלוכנית מצאנו ביום חמישי האחרון, כאשר כמה נשים שכולות פנו לשרה נתניהו על מנת שתסייע להם ללחוץ על ראש הממשלה להעביר תקציבים למען שיפור אמצעי המיגון ביהודה ושומרון. זו אינה הפעם הראשונה שבה מופנות לשרה נתניהו בקשות לסיוע בתהליכים שאמורים להתנהל במגרש הפוליטי ובאמצעות הכרעות דמוקרטיות, ולא באמצעות לחישה של אשת ראש הממשלה על אוזנו של בעלה.
בזמן כתיבת שורות אלו, החוק הצרפתי, שנועד למלט את ראש הממשלה מחקירותיו, מאיים לערער את שלמות הקואליציה. אם החוק יגרור את מדינת ישראל לבחירות, לא תהיה זו הפעם הראשונה שבה אינטרס הישרדותי של השליט, ולא ויכוח ערכי ציבורי, מכתיב את חיינו.
התרעות פיקוד העורף