1
יום שישי שעבר, מרפאת דיגניטיס ("בכבוד") בז'נווה, שווייץ. שעת לפני הצהריים, ועזרא "ברבוניה" מרמלשטיין, בן 74 פחות יום ישוב על כיסא הגלגלים מוקף בארבעת ילדיו, עובד סיעודי ישראלי ושני חברים. עזרא מבקש שישמיעו מוזיקה, ובחדר נשמע השיר "דרטי אולד טאון" ואחריו "פיאנו מאן". עזרא מדליק ג'וינט. הילדים שרים איתו, הם מחכים לתהליך המתת החסד שיחל בעוד כמה דקות. עזרא מבקש לדבר עם בת זוגו מזולה ואומר לה פעמיים: "אני אוהב אותך". היא מתרסקת לחתיכות בדירתה השכורה בצפון תל אביב.

במקביל, בבר של "ברבוניה" שמה מיטל הברמנית את "הללויה" של לאונרד כהן, שיר שעזרא אוהב. כשהטלפון שלה מצלצל, אני יושב מולה על הבר ורואה את השיטפון שמתחיל לה בעיניים. זה עזרא, היא מסמנת לי. כשהשיחה הסתיימה היא מתחילה למזוג ביד רועדת צ'ייסרים של "הנסי". "הוא ביקש שכולם ישתו חופשי ושאני לא אשכח למזוג צ'ייסרים לעובדי המטבח", היא אומרת. אני לוקח שתי כוסיות ומביא לעובדים במטבח. הם יושבים על הרצפה בעיניים אדומות מבכי. "עזרא ביקש שתשתו", אני אומר להם וחוזר לבר.

ארז "חשבונות" דופק שני צ'ייסרים וממלמל לעצמו, כש"מולר פרחים" מגיע על כיסא גלגלים ונכנס לחדר הקטן שבו תלויות התמונות של לקוחות הבר וחברים של עזרא שנפטרו במהלך השנים. לפני כמה חודשים מולר יצא מהבר, עלה על האופניים ובמקום להגיע הביתה הגיע למיון של איכילוב. מאז הוא על הכיסא. חי, אבל חרא של חיים. מולר שותה ובוכה, הוא אוהב אהבת נפש את עזרא.





אני מקבל שיחות ואס־אם־אסים מהחדר בשווייץ. בסביבות 12:30 מגיע אס־אם־אס עם ציור של כוס. הבנו שהוא שותה את הכוס הראשונה. בכוס הזו יש כנראה סם מרגיע, אולי מורפיום שיפיג את המתח של החולה ויקל את כאביו.

הבר מתמלא ב"ברבוניות", הכינוי שעזרא הדביק למלצריות שעבדו בבר ובמסעדה לאורך השנים. על הבר יש שתי ערימות של מפיות, כל הזמן נשלחות ידיים לערימה, וככל שהבכי גובר, גובה הערימה קטן. חברים ויושבי הבר הוותיקים ממלאים את המקום. כולם ממתינים לכל דיווח טלפוני או אס־אם־אס. לפני שישתה את כוס "קוקטייל המוות" ישנה הפסקה. שמוליק מדווח שעזרא שר והילדים שרים איתו.

2
פיט "האירלנדי" המתין בכניסה לנמל התעופה בן־גוריון. הגבר גבה הקומה שדומה שתי טיפות וויסקי לשחקן ג'יימס קובורן ("שבעת המופלאים"), נראה נרגש למרות מראהו הקשוח. העיניים שלו שוטטו בין המכוניות שהגיעו לפתח שדה התעופה ושחררו מתוכן נוסעים בדרכם לחו"ל.

פיט האירלנדי הגיע לקיבוץ כפר גלעדי ב־1968 כמתנדב לאחר מלחמת ששת הימים. הוא שובץ לעבוד בבריכות הדגים בניהולו של משה "הקומוניסט" נויפלד, והפך עד מהרה למתנדב האהוב על צעירות הקיבוץ ועל המתנדבות הרבות שאכלסו את צריפי הרווקים בקיבוץ. חלפו כמה שנים, ולקיבוץ כפר גלעדי הגיע עזרא מרמלשטיין, גבר גבה קומה וחסון, יליד קיבוץ גן שמואל, אלוף הארץ בשחייה (לנוער) וקצין בנח"ל המוצנח. הוא הגיע לכפר גלעדי בעקבות בת זוגו רותי, ותוך זמן קצר מהרגע ששובץ לעבוד בבריכות, הפכו השניים חברים בלב, בנפש, בבירה ובבלגנים.

כשנודע לפיט שעזרא נוסע לשווייץ לסיים את חייו בשתיית "קוקטייל מוות" מייד אין שווייץ, הוא הגיע לשדה התעופה להיפרד מחברו. בערב ישבתי עם פיט על הבר ב"ברבוניה". הוא היה נסער ונרגש. בעברית במבטא אירי לא הפסיק לציין שעזרא הוא "גבר גבר". האירלנדי הפך בכפר גלעדי למומחה לבריכות דגים וכשעזב את הקיבוץ, השאיר הרבה לבבות שבורים. הוא הקים בריכות דגים ברחבי העולם, ועזרא נסע לבקר אותו באירלנד ופיט בא לבקר בארץ. הפרידה מעזרא, שעשה דרכו למטוס לשווייץ, הייתה קשה. כשישב איתי ב"ברבוניה" על הבר, הוא הביט בעיניים דומעות בתמונות של עזרא התלויות על הבר ומלמל: "אני לא מאמין... אני לא מאמין".

האמת היא שאף אחד לא האמין שעזרא יסיים את חייו כשהוא ישן במיטה בפיג'מה. האיש שחייו הסוערים יכולים לשמש כסרט הוליוודי, חיסל בחייו הבריאים אלפי בקבוקי וויסקי (בלנטיין), עישן אלפי ג'וינטים, ויסלחו לי אשתו רותי ובת זוגו מזולה, אבל מן המפורסמות היה שעזרא דון ז'ואן ומושא אהבתן של נשים רבות. אולי לא אלפים, אבל מאות על בטוח.

בשנה האחרונה לחייו הוא לא הפסיק לסבול, סבל נורא שהמאיס עליו את החיים. היה ישוב שעות ארוכות מול הטלוויזיה, צופה בתוכניות ספורט ובסרטים, ולצדו המטפלת הפיליפינית המסורה שדורשת ממנו לאכול, מגלגלת לו ג'וינטים של קנאביס רפואי, דורשת ממנו לשתות מים ועוזרת לו בעניינים הכי אישיים. יום אחד אמר לי עזרא בדירתו ממרומי הקומה ה־11, "תראה לאיזה מצב הגעתי. אני רוצה להגיע לחלון ולקפוץ, ואני לא יכול לעמוד על הרגליים. אפילו למות אני לא יכול בלי שיעזרו לי".

טובי הרופאים, שאת חלקם עזרא הכיר וחלקם הוזמנו במיוחד, ניסו להקל את ייסוריו, אבל ללא הצלחה. כשהמצב החמיר, הוא ביקש מידידו י' ליצור קשר עם חברת דיגניטיס משווייץ ולעשות את הסידורים שבסופם יוכל להגיע אליהם ולשתות את קוקטייל המוות בפיקוח רפואי. עזרא כעס (ובצדק): מדוע צריך אזרח ישראלי שנמצא במלוא ההכרה אבל גופו הרוס לנסוע למות בשווייץ ולא למות בישראל בצורה מכובדת, כפי שהדבר נעשה בשווייץ?

למרות הבקשות וההפצרות של אחיו ואחותו בקיבוץ, של חבריו ובעיקר של מזולה, שהתחננה שידחה את הנסיעה, עזרא התעקש למות לפני יום הולדתו החל ב־28.10. הפור נפל, ויום ביצוע ההמתה נקבע ל־27.10, יום ההולדת שלי ושל החבר גלזר. בנסיעה לשווייץ התלוו לעזרא ארבעה מחמשת ילדיו, הבנים גיל ויוני ובנותיו עינת ורוני. וגם חבריו שמוליק גלזר וירון זליג והאח־המטפל מהמוסד הסיעודי בקיבוץ גן שמואל, שבו שהה עזרא בחודשים האחרונים. הבת החמישית של עזרא, דקלה, חזרה בתשובה ואינה יכולה להשתתף ב"אירוע" כזה הנוגד את הדת היהודית.


3
בחדר האחורי של "ברבוניה", זה שבו תלויות התמונות של מי שהלכו לעולמם, תלויה גם התמונה של פרופסור מיכה קירשנר, הצלם המיתולוגי שהיה חבר בפרלמנט יום חמישי, שהקמתי עם החברים אלי וגולי הדייג. ליד תמונתו של מיכה תלויה תמונתו של דובצ'ק, שמת שבוע לפני יום הולדתו ה־95.

דובצ'ק היה אדם מופלא, ולמרות גילו המופלג היה נוהג בכל יום בצהריים לבר, אוכל ארוחת צהריים ולוגם כוסית או שתיים. לא היה לו אף קמט על הפנים, ותמיד היה מגולח ומצוחצח, אולי אחד מאחרוני המוהיקנים שעדיין נהג לגהץ את החולצה והמכנסיים לפני שיצא מהבית.

עזרא היה עורך לדובצ'ק משתה בכל שנה ליום הולדתו. ואף על פי שמת לפני יום ההולדת שלו, עזרא עמד על כך שהשולחן יהיה מלא בכל טוב, ואירוע יום ההולדת של דובצ'ק היה לציון שבוע למותו. זה היה עזרא - כשאהב מישהו, אהב אותו עד הסוף. כששנא מישהו, הוא פשוט גירש אותו, כי הוא לא בא לו טוב בעין האחת שראה בה.

בפעמים האחרונות שהגיע לבר עם הליכון היה מתיישב בפינת הבר. באלכוהול הוא לא נגע, אבל במאפרה תמיד היה מונח ג'וינט. היו כמה שהקיפו אותו ולקחו שאכטה עם רשות ובלי רשות. עזרא כינה אותם "יונקי הדבש". "מעניין אם הם יבואו לבר כשאני אפסיק לבוא", אמר לי פעם. כשהוא הפסיק לבוא לבר, הוא קיבל דיווח שרוב יונקי הדבש הפסיקו לבוא ל"ברבוניה". "אמרתי לך", אמר לי בחיוך ממזרי.



הניסיונות שלו להתהלך קצת בחוף הים (בעזרת מקל ועם חבר מלווה), לשחות וללכת על הליכון ארכו זמן קצר. הגוף שלו נחלש. בבית היה מנסה להפעיל קצת את שרירי הרגליים בכך שקם מכיסא הגלגלים ובעזרת ההליכון עשה כמה תנועות ברגליים, אבל גם את זה הוא הפסיק ומאז מצבו הידרדר מיום ליום.

מזולה טיפלה בו במסירות אין קץ וכך גם העובדות הפיליפיניות. כמה חברים קרובים לא עזבו אותו והמשיכו לבקר, אף על פי שלעתים בביקורים האלו הייתה שתיקה מעיקה. לקראת הסוף עזרא ביקש לעבור למוסד הסיעודי בקיבוץ גן שמואל שבו נולד ושבו גרים אחיו ואחותו. בשבתות הייתי בא לבקר אותו. תמיד הייתי מוצא את מוסף "מעריב" בראש ערימת העיתונים והייתי מקבל הערות על מה שכתבתי, ועל מה שבן כספית ("מעריב") יוסי ורטר ("הארץ") ומאיר שלו ("ידיעות אחרונות") כתבו.

בחודש האחרון לפני הנסיעה לשווייץ היה דבר אחד שהוציא מעזרא חיוכים: משחקי השש־בש במרפסת שמחוץ לחדרו. כשהיה מנצח, היה מבסוט כמו תינוק, וכשהפסיד טען שרימינו וניצלנו את זה שהוא לא רואה בעין אחת. האמת היא שאנחנו לא רימינו, הוא ניסה לרמות מדי פעם. זה היה מצחיק. אלו היו הצחוקים האחרונים.

4
החבורה מגיעה לשווייץ, מתמקמת בבית מלון ומאותו רגע מנסה להפוך את השהייה בת ה־72 שעות למסיבת סיום חגיגית. הם אוכלים ארוחה מפוארת במסעדה מפוארת, לוקחים את עזרא לקזינו להמר, מטיילים ושותים. עזרא מעשן כמו קטר קנאביס רפואי. הוא סובל מכאבים קשים בעיקר בבטן. הרגליים מתות כבר, עין אחת מתה מזמן, הידיים מתפקדות בקושי, והראש נקי לחלוטין. האיש בהיר, חכם, יש לו זיכרון פנומנלי. הוא נראה פחות מודאג מהסובבים אותו שלבם נקרע והם מנסים לא להראות לו את זה.

יום לפני שנסעו, מזולה, בת זוגו של עזרא בעשרות השנים האחרונות, שוהה לצדו בחדר במוסד הסיעודי בגן שמואל. זה הלילה האחרון שלו איתה, והיא רוצה להרוג את מי שלוקח את עזרא שלה למות "באושוויץ" (שיבוש של "שווייץ"). היא בוכה נון סטופ, עזרא הוא כל חייה, זו אהבה שקשה להסביר אותה במילים. כשעזרא נרדם, היא יושבת במסדרון ומדברת איתי. "איך אני אפרד ממנו?", היא זועקת. "למה הוא לא מחכה עוד קצת? אולי ימצאו משהו שירפא אותו. מה אני אעשה בלי עזרא?", היא מרוסקת.

ביום חמישי, כשעזרא "חוגג" בשווייץ עם בני המשפחה והחברים, מזולה מגיעה בצהריים ל"ברבוניה". היא לא מסוגלת לתפקד. היא נכנסת למסעדה בזעקות שבר קורעות לב. האורחים, המלצריות והברמניות - כולם מכירים את מזולה. הם מליטים את הפנים כששטף הדמעות פורץ ללא שליטה. בן־אל, הנכד שלה, משכנע אותה לבוא איתו הביתה.

שבוע ימים מזולה ממוטטת. ילדת הכרם שעבדה מגיל צעיר בכל עבודה אפשרית כדי להתפרנס הפכה להיות למנהלת עסקים ששולטת ביד רמה בעסק. בימים שבהם עזרא היה מתמסטל עד כלות, היא החזיקה את העסק, ולא מעט אנשים אומרים שבלי מזולה עזרא היה מפוצץ את הכסף מההכנסות בעסקים והיה נותר ללא פרוטה.

5
הרגע הגורלי מתקרב. באס־אם־אס אני מקבל את ההודעה שעזרא ישתה עוד כמה דקות את קוקטייל המוות ובינתיים הוא שר ומחייך. מיטל, סתיו, רוני, ליאור, הדר ועוד 15 "ברבוניות" מקובצות יחד. חלקן מחובקות ובוכות, מעלות זיכרונות מקטעים מצחיקים: איך עזרא העביר אותן קורס בגלגול ג'וינטים, איך מזולה סירבה לקבל חלק מהן לעבודה בגלל הטענה שהן צפוניות פרחות והיא רוצה רק קיבוצניקיות סטודנטיות. היו צחוקים עצובים עם דמעות. מולר, על כיסא הגלגלים ב"חדר המתים" לא מפסיק לבכות, וכמה "יונקי דבש" חיפשו מישהו שאפשר לשנורר ממנו שאכטה.

כשהגיעה ההודעה שעזרא שתה את קוקטייל המוות, התנגן בבר השיר "בן אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש". נפלה דממה. כל העיניים היו נשואות לבר. עזרא שתה את הכוס בשלוק אחד.

גיל ועינת עמדו ליד עזרא ואחזו בשתי ידיו. עובדת המרפאה הביטה על "הנידון למוות". בחלוף שתי דקות עזרא אומר לה שזה לא משפיע עליו ושתמזוג לכוס עוד סיבוב מהצנצנת שאחזה בידיה. העובדת הנדהמת אומרת לו: "איטס אינף טו קיל ת'רי אלפנטס" ("זה מספיק כדי להרוג שלושה פילים"). עזרא מחייך ועוצם עיניים. דממה. דמעות. בכי חרישי. אני מקבל שני טלפונים, זה אחר זה משמוליק ומירון. בקול חנוק הם מודיעים: "הוא מת". אני מסמן למיטל לכבות את המוזיקה, מרים כוסית ונשבר. "עזרא מת", אני אומר. "לבקשתו נרים כוסית לחיי המתים".

תמונתו של עזרא זצ"ל תיתלה מהשבוע בחדר המתים של "ברבוניה". הצנצנת עם אפרו צריכה להגיע משווייץ לאחר שתעבור את הליכי המכס. חלק מהאפר יניחו בחדר המתים, חלק על הבר, ושני חלקים שווים לבת זוגו מזולה ולאשתו רותי.