הבלופר מבלפור: נתניהו ומדיניותו חוטפים, אך זחיחותו רק הולכת וגוברת

רק לפני כחודשיים אמר נתניהו, לפני שהגיח לעוד מסע "היסטורי", כי "שיתוף הפעולה עם מדינות ערב גדול יותר מבכל תקופה אחרת בתולדות ישראל עם גוש המדינות הערביות, וזה לא קרה בתולדותינו, גם כשחתמנו על הסכמים". אם אתם רוצים לא רק להבין, אלא גם לחוות את הפער בין שמחת זקנתו של נתניהו לבין החיים האמיתיים שהמיטה עלינו מדיניותו, תחזרו לתמונות ההשפלה באבו דאבי (איחוד האמירויות מדווחת כאחת מאותן "משתפות הפעולה" של נתניהו). טל פליקר, שזכה במדליית זהב (כבוד!), עומד על דוכן המנצחים באליפות ג'ודו כאילו היה חייזר שנחת ממאדים. הוא ממלמל את "התקווה", משום שבאבו דאבי אסרו על השמעת ההמנון, על הנפת הדגל ועל הצגת אות עברית אחת. הטקס המשפיל הזה חזר על עצמו עוד ארבע פעמים עם ארבע מדליות נוספות והסתיים בשירת "התקווה" פתטית בנתב"ג. ניצחנו!

הסיבה להחרמה, אגב, היא לחץ של כל מדינות ערב, כולל ידידותינו הגדולות והסמויות, לדחוק אותנו לפינת המדינות המצורעות. למה? גבולות 67'. אבל לא אלמן ישראל. לפתע צפה השבוע גם בחריין, כולה בסיס אמריקאי ענק, וסאלית של סעודיה עם קצת יותר ממיליון אזרחים ופחות מאלף קמ"ר. צביקה יחזקאלי ראיין בערוץ 10 עיתונאי בחרייני בכיר שסיפר שמדינת ישראל עלא כיפאק והיהודים חיים בבחריין בכיף, ויש להם אפילו שרה יהודייה. יחסים גלויים? אין על מה לדבר כל עוד לא נקיים את החלטות הליגה הערבית ונחזור לגבולות 67'.

וכך גם מצרים, שדחפה את איחוד הגדה והרצועה כדי לשרת את החזרה ל־67', ואפילו ירדן, שהשמועה אומרת שאנחנו המאבטחים של השושלת ההאשמית, מתיישרת בהתאם. הנסיך הירדני זייד בן ראיד אל־חוסיין, הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם, הכניס השבוע חמש חברות ישראליות ל"רשימה השחורה" של האו"ם בשל קשריהן עם ההתנחלויות בגדה ובמזרח ירושלים.

סעודיה? לפני כמה ימים פגש אפרים הלוי בכנס בניו יורק את תורכי אל־פייסל, לשעבר ראש המודיעין הסעודי. "אני חושב שמר נתניהו צייר לעצמו תמונה שבה יש הבנות מתחת לשולחן בין שתי המדינות בגלל איראן, ומנסה להציג תמיכה מהעולם הערבי כדי לגבש עסקה בלי להתחייב לפתרון הסוגיה הפלסטינית", הסביר אל־פייסל, וכדי ביזיון וקצף התייחס גם לבעיות הקשר הבעייתי בין נתניהו למציאות: "אני חושב שנתניהו באמת מאמין לתמונה הזאת שהוא מצייר. זה גם מה ששמעתי מגורמים סעודיים וממה שאני רואה בזירה הבינלאומית. אין שום מגעים בין ישראל ומדינות ערב".

מילא הערבים והאנטישמים בסטייט דיפרטמנט, אבל גם ליהודי אמריקה נמאס מנתניהו, בייחוד לרפורמים (תעתועי הכותל) ולדמוקרטים (ההידבקות לטראמפ). השבוע פורסם כי נתניהו לא ינאם בוועידה השנתית של הפדרציות היהודיות. הוא מככב בוועידה הזו מאז 2009. לא נורא. אין לו בעיה להופיע בפדרציה של ארגוני הימין הקיצוני, כולל דיוויד דיוק, מנהיג הקו קלוקס קלאן לשעבר, שבירך על הקריקטורה של יאיר נתניהו. משפוחה.

בינתיים, בעודנו סופרים את המכות שניחתו על מדיניות החוץ של הימין מפצה הממשלה את עצמה במדיניות פנים. ועדת שרים לענייני חקיקה אמורה לאשר, בשיטת מצליח, את הצעתה של ח"כ שולי מועלם רפאלי, הקוראת, בניגוד לחוק הקיים, "לאפשר חופש תנועה ליהודים במרחבי היישובים שנעקרו - חומש, שא־נור, גנים וכדים". ביטן אמר שנתניהו מסכים, אבל מה בעניין החוק לחילוץ נתניהו מכתב אישום, או איסור על פרסום המלצת משטרה? גם אלה בשיטת מצליח, גם אלה חלק ממאבק פנים־ימני. בעיקרון, כל זמן שנתניהו מנהל את קרב חייו והקואליציה מתפקדת בתמיכת הבית היהודי, יימשכו הניסיונות לכבוש עוד דונם, לשחוט עוד עז פלסטינית ולעקור עוד עץ זית.  עם החוק ובלעדיו.

המצב כיום בהתמודדות בין אזרחי מדינת ישראל ובין קואליציית נתניהו הוא או או. או נתניהו, כסמל מפלצתי של קואליציה מפלצתית, או מדינת ישראל, כולל השוטים והמשוטים שהולכים אחרי הבלופר מבלפור בלא להבין שהוא מוביל לתהום. הדעת נותנת שלא יכול להיות שהחבורה העלובה הזו תמשיך לתפקד כאילו הכאוס הזה הוא סדר הדברים הטבעי והנכון. הו עיוורון תמים, היה שייקספיר מגיב על המשפט האחרון. מילא עיוורים, אבל חמוצים? ואיך לא נהיה חמוצים מול צחנת הריקבון שעולה מראש הממשלה, מביתו, מהממשלה שלו ומהקואליציה שלו. לא תפוח אחד רקוב שם, אלא החבית כולה משדרת את נאום הרקובים. נדמה לי שאם השאלה היא חמוצים או רקובים, התשובה ברורה.