גברים אמיתיים, במיוחד אם חצו כבר את גיל 40, לא מפחדים מהחורף. מצד שני, גברים אמיתיים הם מצרך נדיר, תחושה שמתחזקת מאוד כשנחשפים להשמצות המכוערות על שעון החורף. אתם יודעים, זה שבא עלינו לטובה במוצאי השבת שעברה, וזה שמטעמו יחשיכו הימים במהרה כבר בארבע וחצי אחר הצוהריים, ואז יתארכו לאטם עד שיפוג תוקפו אי־שם באביב ויקפיץ את החלק המואר של היום עד לשבע בערב.

במילים כמו "באסה" או "דיכאון" ביטאו המלעיזים את שאט נפשם מהימים המתקצרים, עד שנדמה שרק אני נותרתי להגנתו של אותו ש' חורף שהפך מושמץ יותר מה' ויינשטיין.

ההגנה תתחיל בקיצור תולדות הזמן. הזמן הוא עניין חמקמק, הוא קיים סביבנו כמו יסוד בטבע שהווייתו מתבטאת במעגל חיינו ובקיומו של כל הסובב אותנו, מחי ועד דומם. ועדיין, למרות מוחשיותו, מדידתו היא מעשה ידי אדם: המצאה חדשה אפילו בהיסטוריה הקצרה של המין האנושי שאינה אלא שנייה (אפרופו זמנים) על לוח המחוגים של הכדור הזה.



מימי הביניים ועד לפני כ־150 שנים ידעו הבריות את השעה רק על פי צלצולי מגדל הפעמונים של הכנסייה, למשל, או לפי שעון שניצב בראש מגדל גבוה, כמו זה שמככב בשיר הילדים הקלאסי "שעון בן חיל" (לוין קיפניס ומשה וילנסקי), וגם זה נכון בעיקר לאוכלוסיית הערים. בכפרים המשיכו לחיות לפי מהלך השמש. שעוני כיס פלשו אל חיי המעמדות הגבוהים בסביבות המאה ה־16 ולשאר השכבות בשלהי המאה ה־18, ושעוני יד הפכו לפופולריים רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. העידן הדיגיטלי הפך את המחוגים לפריט לאספנים, והעידן הסלולרי הפך את שעוני היד ללא יותר מתכשיטים.

למרות נוכחותו החדשה יחסית של השעון בחיינו, הפכה מדידת הזמן לחלק המכונן של הוויית החיים המודרניים, לא רק בקרב שמונה אתלטים שמתכוננים לנפץ את השיא העולמי בריצת מאה מטר, אלא בחיי כולנו או כמעט כולנו.

בקרב חברות שנכנה בהתנשאות "פרימיטיביות" עדיין חיים על פי מהלך השמש (ופה ושם עוד תמצאו בדואי קשיש שמודד את פרקי הזמן על פי מספר הסיגריות שאפשר לעשן במהלכם). בשאר העולם אנחנו משועבדים לזמן. עובדה, אחת ההנאות הגדולות שלנו, פריבילגיה של עשירים או מובטלים, היא "לקחת את הזמן", כמו בבלדה היפה שכתב פעם עופר בשן והלחין יצחק קלפטר על ההוא שיושב לו בשקט על ספסל לא ציבורי "ולא שואל את אף אחד מתי תורי", כלומר, תורו, אחרי שפרש במודע מ"מרוץ החיים" (עוד מונח שנועד לבטא את השתעבדותו של האדם המודרני לזמן).

על נוכחותו הדרמטית של מניין השנים בחיינו כתבתי כאן פעם, אפרופו אחד מימי ההולדת שלי (במשפט וחצי: מנהג מודרני שנועד להלחיץ אותנו באמצעות השוואה מתמדת לבני גילנו. בן שנה ועוד לא עשה צעד ראשון, בן שנתיים ועוד לא אמר מילה, בן 6 ועוד לא יודע לקרוא, וכך הלאה עד בן 25 ועוד לא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים, בת 30 ועוד לא התחתנה ועוד), אבל הפעם בשעון עסקינן: זה שאומר לך מתי להתעורר, מתי להתייצב בעבודה, לצאת לפגישה, לאכול ארוחת צוהריים, לצפות בתוכנית האהובה עליך בטלוויזיה או (אם התמזל מזלך) לא לאחר לדייט עם ההיא שלא האמנת כמה שפר עליך גורלך כשהחליטה לתת לך את מספר הטלפון שלה.

גברים שמפחדים משעון חורף מפחדים בעצם מעצמם, מחייהם ומביתם. מדובר באנשים חלשים, כאלה שכל הווייתם תלויה באחרים. טיפוסים צוהלים למראה אבל חלולים מבפנים, עד כדי כך שיעדיפו להישאר בעבודה כי עדיין אור חמה בחוץ רק כדי לגלות שהשעה כבר שמונה - ואז נותר להם זמן בקושי לשוב הביתה, לאכול משהו, להתנמנם מול הטלוויזיה ולשקוע בשנת מפלט.

לעומת הגורים דלעיל, זכרים בוגרים ובטוחים בעצמם יסיימו לעבוד כאשר יכלו את משימתם או כשיחליטו "לקרוא לזה יום", בעיקר אם יציצו מחלון משרדם ויגלו שהיום כבר נגמר. הם יישבו לדרינק עם חבר באווירה סתווית, מאושרים על כך שאפשר לחזור ממנו הביתה בשעה סבירה. הם יאכלו ארוחת ערב מוקדמת, יתקלחו ואז יהיו רעננים לכל מטרה: מהתמכרות לסרט מעורר מחשבה, יציאה לבילוי או, אתם יודעים, אותה פעילות שתמיד נעים יותר להגיע אליה אחרי שמקלפים בהסכמה מעל הפרטנרית שכבות של ביגוד מחמיא בהרבה מזה, הקיצי, שחושף את כל המסתורין כבר במבט.

אז תודה לך, שעון של חורף, שחזרת אלינו בדיוק ברגע שהרגשנו איך הקיץ המתמשך הזה כבר מיצה את עצמו, ובעיקר מיצה אותנו עד תום. תודה לך על שאתה מאפשר לנו את הערבים הארוכים והמסתוריים, את הביגוד המתוחכם ואולי (בעיקר כשקוראים את נימוקיהם הדלים של מתנגדיך) אפילו את התחכום עצמו. ברוך הבא, ש' חורף.