כשמאורע כזה מתרחש, אני מזנק בזריזות החוצה מהקבוצה וחוסם את איש הקשר כדי שלא ישיבני לאותה חברותא בלתי רצויה. בעבר עמדה דילמה: האם לצאת או לא, שמא חלילה ייעלבו. התקשחתי. היום מותירים מכרים בלתי רצויים מאחור בלי גרם של התלבטות.
גם ככה אני טובע בין הררי הודעות: ישנה קבוצת התחקירנים של התוכנית שאותה אני מגיש; העורכים; הדוגמים והמפיקים; חונטת החברים מהכדורגל; החברים מהעבודה; עיתונאים שומרי מסורת; ועד הבית; בני הדודים מאמריקה; האחיות; והקבוצה שפתחנו בימי מחלתו של אבי, שאותה איני מעז למחוק.
בשבוע שעבר התגנבה קבוצה נוספת לחיי. עם הפצעתה הראשונית התמלאתי חמה. "עוד אחת! יימח שמו של היזם!", הפטרתי.
התרעות פיקוד העורף