החתונה של אמילי

הקהל הרב התפצל לשני צדדים, כמו בקריעת ים סוף. אלה הולכים לצד שמאל, אלה לימין, משאירים לי את השביל המכוסה בד סאטן לבן ריק לגמרי.

אני לובשת שמלה שחורה, עם עיטורי צמח מטפס על חזי ועל צווארי. פני מאופרות בהגזמה, ושערי לא זז ממקומו לאחר שעות במספרה.

עיני הנוכחים נעוצות בי ולבי הולם בחוזקה. אישה מבוגרת לוחשת בחביבות: "נו, מלכת הלילה, תתחילי". הדי־ג'יי משמיע מנגינה מרגשת, ואני מתחילה להתקדם. צעד ועוד צעד. הקהל מוחא כפיים, אני לא מישירה אליו מבט. בצעד השלישי אני מחליטה שלא להיות הראשונה שהולכת בשביל הזה וסוטה ימינה, אל מאחורי הקהל. אף אחד לא מבין, אבל כולם שותקים. במהירות אני מתייצבת ליד החופה הלבנה, המעוטרת בוורדים וחרציות, ועולה אליה בדרך האחורית. כשהקהל מבחין בי שוב, הוא שב למחוא כפיים.

אני מתחת לחופה, מעל כולם, יפה ומאופרת, נרגשת ומצפה, לוחשת במיקרופון: "ערב טוב". זו הפעם השלישית השנה שאני עומדת מתחת לחופה. על הראשונה סיפרתי - שתי נשים שהתחתנו וביקשו שאביא אותן בברית הנישואים. אחריהן זוג גברים שביקש ומובן שהסכמתי. בשתי החתונות סירבתי לגבות  תשלום, אף על פי שנדרשתי לימים של הכנות וכתיבה. השכר הרוחני היה גבוה יותר ואליו שאפתי.

הפעם התרגשתי הרבה יותר, עד כדי קוצר נשימה קל. הבטתי במוזמנים, הכרתי את רובם. ואיך לא אכיר? היו אלה בני משפחתי, קרובים ורחוקים, חברי ילדות, חברים שאספתי בדרך. וקרובים אלי, ממש יכולתי לשמוע את הנשימות שלהם, הורי מרגלית ויוסף. והם לבושים יפה. אמי בשמלת ערב ארוכה ומפוארת, מאופרת באלגנטיות שמסתירה את סדקי גילה, יפהפייה, עיניה אדומות ודומעות. אבי בחולצה מכופתרת ומגוהצת, לראשו כיפה לבנה שרכש במיוחד לכבוד המאורע. וגם עיניו דומעות. מדי פעם הוא שולף מפית קטנה מכיסו ומוחה את גילוי הרגש הסורר מבין עיניו. למרגלות החופה עומדים עוד זוג הורים, בני אותו גיל. גם הם מהודרים, יפים, מתרגשים.

אני לא מותחת עוד את האווירה ופותחת בטקס: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". כמה מילים על הזוג, אני מספרת את סיפור היכרותו היפה ומחייכת סוף־סוף אל הקהל. "והערב יינשאו, הערב יישבעו זו לזו לאהוב לנצח, אהבת חינם חזקה ויפה. שכן אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם".

מיד ייכנסו השתיים. ואנחנו, אלה האוהבים אותן, נביט בהן ונריע. הערב יבואו כאן, מתחת לחופה, לבושות בשמלות לבנות, המוכיחות כי את הצעד הראשון בחייהן המשותפים הן עושות ללא כתם, ללא רבב, בתקווה לבית חם, שאליו יחזרו אחרי כל גשם סוער. "אמילי וסימי, בואו אלינו".

אמילי וסימי, אחותי ובת הזוג שלה, נכנסות לאולם. חיוורות, מפוחדות, אוחזות זו בידה של זו. ימים ארוכים ערכנו חזרות לטקס, אבל עדיין ההתרגשות מנצחת.

זמרת צעירה, ליגל סלמון, מקבלת אותן בשיר אהבה ישן. האורחים מריעים כשהן צועדות אל החופה, סלולריים נשלפים לצילומים. שתי ילדות קטנות, לבושות בשמלות כלה זעירות, מפזרות עלים אדומים ולבנים.