המפלצת השלטונית של נתניהו נלחמת את מלחמתה האחרונה

אבו מאזן הוקפץ השבוע לסעודיה. מעטה של סודיות אופף את הנסיעה הזו, ונדמה לי שדי בצדק. על פי מקורות מעודכנים, הוא אמור היה לקבל מהסעודים מסר אמריקאי חשוב (שנמסר לנסיך הכתר הסעודי קצת קודם על ידי ג'ארד קושנר): תוכנית השלום האמריקאית תוצג בקרוב. מצפים ממך לא להגיב בשלילה. גם אם יהיו שם דברים שלא תואמים את ציפיותיך, תן לטראמפ קרדיט ואל תדחה את התוכנית.
 

התחושה שמשהו קורה בתחום המדיני הולכת ומתחזקת. נכון, כבר נכתב ודובר בנושא הזה ושום דבר לא קרה, אבל אם אני נפתלי בנט, זה הזמן להכריז על כוננות. יכול להיות שנתניהו בתוך הלופ, ויכול להיות שלא. ההצעה האמריקאית, כך הובטח, תפתיע את כולם. היא תהיה הצעה מחוץ לקופסה. ככל הידוע, מדובר גם על הגדרה מחדש של מושג הריבונות. נתניהו עצמו מלמל על זה כמה דברים בלונדון בביקורו האחרון שם. סוג של נוסחה שתאפשר לחלק את הריבונות באזורים מסוימים בין הישראלים לפלסטינים בדרך שבה כל אחד מהצדדים ישכנע את עצמו שהוא הריבון. סוג של "ללכת עם, ולהרגיש בלי", או להפך.
 

במדינה נורמלית, הנושא הזה היה כותרת ראשית. עד שנהיה מדינה נורמלית, בואו נתקדם הלאה, כי זה לא מעניין אף אחד. לדעתי, אפילו הפלסטינים מתעניינים היום הרבה יותר בגורלו של עו"ד יצחק מלכו, מאשר בגורלם, כפי שייגזר מתוכנית השלום של טראמפ. ביום ראשון השבוע, כשנפוצו הידיעות על מעצרם של שני עורכי הדין המקורבים לראש הממשלה, ישב אבו מאזן יחד עם בכירים פלסטינים נוספים בעמאן. הם דיברו רק על זה. הורמו שם טלפונים בהולים לישראל, לנסות לברר אם העצור השני הוא באמת מלכו. 
 

צריך להבין, עו"ד מלכו הוא, מבחינת הפלסטינים, יותר מנתניהו. הוא האיש שהם ראו הכי הרבה ב־12 שנות שלטונו של נתניהו. הם למדו לאהוב אותו ולשנוא אותו, להעריך אותו ולבוז לו, לצחוק איתו ולבכות בגללו. במהלך המו"מ האינטנסיבי שהתנהל בשנים 2013־2014 בין הצדדים בתיווך ג'ון קרי וצוותו, הפלסטינים למדו להכיר אפילו את דודתו של מלכו, רוזה, ילידת קהיר, שברחה ממצרים. בכל פעם שעלתה סוגיית הפליטים, היה מלכו מעלה את הדודה שלו מהאוב ודורש שישקמו גם אותה. עכשיו צריך לשקם אותו.

אילנה דיין שידרה אתמול ב"עובדה" מסמך טלוויזיוני מרתק. עו"ד יעקב וינרוט, מבכירי עורכי הדין הפליליים במדינת ישראל, האיש שהגן על כולם וחילץ לא מעט ממנהיגי ושועי הארץ מאימת הדין, דיבר מול המצלמה בלי חשבון. וינרוט, שמתמודד עם מחלה קשה, נראה כמי שמסכם את חייו. הוא לא עשה חשבון לאף אחד, גם לא לעצמו. בין היתר, התייחס גם ללקוחותיו המפורסמים ביותר, בני הזוג נתניהו.
 

הוא מלווה אותם עוד מפרשת בר־און-חברון (סליחה, רוני, כולם כבר יודעים שאתה לא קשור). הוא הוציא אותם בשן ועין מפרשת המתנות ועמדי. אני מניח שהוא מרט את מה שנותר משערות ראשו כשהתברר לו שלא הפיקו שום לקח משלל הפרשות הללו. להפך. תעשיית המתנות המשגשגת שהתפתחה סביב הזוג המלכותי שלנו הלכה והתעצמה עם השנים, ככל שביטחונם העצמי גבר וככל ששליטתם על שומרי הסף התעצמה. 
 

וינרוט הוא איש חכם, אולי אפילו חכם מדי. פעמים רבות במהלך הקריירה שלו לא עצר באדום וחצה קווי הפרדה. הוא מודה בזה. את חשבון הנפש שערך ב"עובדה" הוא הגיש לעצמו בלי הנחות. הישיר מבט למצלמה. הוא הגיש את החשבון הזה גם לחברה הישראלית בתצורתה הנוכחית. לקשר המושחת והמשחית בין ההון לשלטון. לאובדן הגבולות, רדיפת הבצע, החזירות הנהנתנית ושאר ירקות. הוא דיבר על לקוחותיו. עורכי דין לא נוהגים לעשות דברים כאלה, אבל וינרוט הוא לא עורך דין רגיל, ואין לו מה להפסיד. נדמה לי שהוא היה זקוק לוידוי הזה לא פחות מאיתנו.
 

לדעתי, הוא לא עשה נזק משפטי לבנימין ושרה נתניהו. אולי אפילו להפך. הוא שירת את הנרטיב שלפיו "על סיגרים לא מפילים ראש ממשלה". אבל מצד שני, הוא הגחיך אותם. הוא הסביר שהוא מתפקד גם כמו הפסיכיאטר שלהם. אותו, אמר וינרוט, אני מצליח להרגיע בדרך כלל, אותה לא. אנשים עפו משם על הרבה פחות מאמירות כאלה. בהזדמנות אחרת סיפר וינרוט שביבי דווקא שילם בחייו הרבה כסף על סיגרים, אבל אז "עשו לו סקנדל בבית".
 

וינרוט, בערוב ימיו, עשה סוג של "הרמת מסך" מעל הטרגדיה התנ"כית־יוונית שמתרחשת לעינינו בשנתיים האחרונות בכל הקשור למשפחה הקיסרית בירושלים. צריך להתבונן בשידור הזה בקפידה, לקרוא את השורות וביניהן, להביט גם על פניו המעונות של הפרקליט המתפוגג (על פי תיאורו) כדי לחוות את החוויה שהוא מנסה להעביר אותנו. וינרוט היה זה שרמז ליועמ"ש הקודם, עו"ד יהודה וינשטיין, שהגברת נתניהו אינה כשירה לעמוד לדין. כשזה נודע לקליינטים שלו, הורידו אותו מהרעיון הזה. אם היה ממשיך עם הקו המשפטי הזה, יכול להיות שאפשר היה לפטור אותה בתשלום קנס או החזר של 400 אלף שקלים למדינה. אבל, כפי שוינרוט עצמו הודה, היא לא הסכימה בשום אופן. עכשיו ממתין לגברת נתניהו שימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה. וינרוט העדיף את השימוע שלו אצל אילנה דיין.   

הפרקליטות קיבלה השבוע את ממצאי חקירת פרשת בזק ארוזים, מנוילנים, מסודרים וברורים. חמישה חודשים אחרי שהחקירה הפכה מסמויה לגלויה, היא הושלמה. אין לי מושג איך הצליח יו"ר הרשות לניירות ערך, פרופ' שמואל האוזר, לחמוק מפגיעתם של דודי אמסלם וחבר מרעיו, אף שאחד מחשודי פרשת בזק הוא שלמה (מומו) פילבר, מגדולי המקורבים של נתניהו. ח"כ אמסלם לא דרש, משום מה, לקצץ את שכרו של האוזר, או את סמכויותיו, או את ידיו ורגליו. זה כנראה עניין של סדר עדיפויות. לאמסלם יש יציקה על הראש, אין לו זמן לזוטות.
 

שאלתי את מי ששאלתי איך יכול להיות שחקירת בזק, שעוסקת בגורלה של אחת החברות הגדולות במשק ובגורלם של טייקונים ובכירי ממשל, נגמרה מהר כל כך, בעוד חקירות ראש הממשלה השונות נמשכות ונגררות ומתארכות לנצח. העליתי את האפשרות שהחקירה בפרשת בזק הייתה פשוטה יחסית. "ממש לא", ענה לי מי שענה, "זו הייתה חקירה מורכבת מאוד, היו מעל מאה נחקרים ועדים, הררי חומר, מאות אלפי דפים ומיילים ומסמכים". 

אז איך בכל זאת, שאלתי. בן־שיחי פירט שלוש סיבות עיקריות: ראשית, נעשה שימוש בטכנולוגיה חדשנית שמאפשרת סריקה, עיבוד וסינון כמויות ענק של חומר בזמן שיא, ללא מגע יד אדם. פעם היה צריך להושיב על החומר הזה אנשים רבים שיקראו וינתחו, זה לקח שבועות וחודשים ושנים. היום הכל קורה בכלי סייבר משוכללים תוך יום־יומיים. יש ברשות לניירות ערך גם בוגרי 8200 לסוגיהם. עולם הביג דאטה מקצר הליכים ומתרגם כמעט כל דבר להבזקים דיגיטליים. זה קצב חיים אחר.
 

שנית, אמר הגורם הבכיר שעמו שוחחתי, האיכות והמחויבות של האנשים. יחידת החקירות של הרשות לניירות ערך היא יחידה מובחרת. על כל תקן שמתפנה שם, מתנפלים מאות עורכי דין ורואי חשבון. הם מחויבים, הם מקצוענים, הם חדים. ושלישית, אמר האומר, היא הסיבה הכי פשוטה: החלטנו שנעבוד מהר.
 

זה בדיוק העניין. כי טכנולוגיה פורצת דרך יש גם במשטרה ובגופי החקירה השונים שלה. אנשים מצוינים? כנ"ל. להב 433 היא יחידת חקירות טובה גם במושגים בינלאומיים. הסיפור מסתתר בסיבה השלישית: מישהו החליט לעבוד מהר. מישהו הבין שאי אפשר לשחק עם "בזק", ענקית התקשורת הגדולה בישראל, שבה מתפרנסות אלפי משפחות ובה מושקעים מיליוני ישראלים. מישהו ידע שחייהם של בכירי משק וכלכלה ופקידים בכירים אינם הפקר. צריך לחקור ולבדוק ולהפוך כל אבן, אבל לעשות את זה במסגרת זמנים הגיונית. זה שהחליט, גם ביצע.
 

ולא רק ביצע. חקירת הרשות לניירות ערך נמסרה לפרקליטות עם מסקנה ברורה: יש תשתית ראייתית להגשת כתבי אישום נגד הנחקרים, ביניהם שאול אלוביץ', סטלה הנדלר, מומו פילבר ועוד כמה. זוהי בדיוק ה"המלצה" שנגדה יצא קצפו של ח"כ דודי אמסלם. בדרך כלל, סיכום החקירה הזה נמסר לפרקליטות בשקט ולא רואה אור. היועץ המשפטי לממשלה הנחה לפרסם את הסיכום רק במקרים של עניין לציבור.

שלושה כאלה אירעו לאחרונה: פרשת נוחי דנקנר, פרשת סימנס ופרשת בזק. ברשות לניירות ערך לא רואים אפשרות לא לסכם תיק עם מסקנה ברורה. "אנחנו תמיד מוסרים תיק עם המלצה ברורה, זה חלק מהעבודה. אין דרך להגיש תיק בלי סיכום מסודר ומסקנות. בלי לומר מה דעתנו. פעמים רבות הפרקליטות חוזרים אלינו עם שאלות ויש הידברות, וכך צריך להיות. אבל בלי מסקנה כזו, זה פשוט לא יכול להיות", אומרים שם.

ב"הארץ" נחשף השבוע איך פעלו נתניהו ומקורבו, שלמה פילבר, במהירות ובנחישות, לאישור עסקת המיזוג של "בזק" עם "יס". מספיק להביט בהשתלשלות האירועים, בסמיכות התאריכים, בחיפזון המבצעים ובהתעלמות מעמדתם של אנשי מקצוע, כדי להבין שמשהו כאן מסריח. באה הרשות לניירות ערך ובחקירת בזק הוציאה את הסירחון הזה לאור. 
 

עכשיו, בואו נשווה את זה לצחנה הנודפת מ"לה פמיליה" המשפחתית שבאמצעותה ניהל נתניהו את המדינה בשמונה השנים האחרונות. עורכי הדין המשפחתיים, הצמודים, השותפים, שאוחזים בכל מושכות השלטון ובוחשים בכל הניתן לבחישה. העניינים הללו נדונים בעמודים האלה שנות דור. מה עשו שומרי הסף? פיהקו. יהודה וינשטיין התעלם, אביחי מנדלבליט גורר רגליים.
 

בפרשת "בזק" נתפס נתניהו בניגוד עניינים חמור. הוא לא טרח לפרט את מערכת יחסיו עם אלוביץ' בטרם נכנס בסערה לתפקיד שר התקשורת. חוקרי הרשות לניירות ערך זיהו את ניגוד העניינים הזה (גם בסיועו של גידי וייץ מ"הארץ") והוציאו אותו לאור. בשאר תחומי החיים, לעומת זאת, נמצא נתניהו בניגוד עניינים מובנה, מהותי, זועק לשמיים, ואין פוצה פה ומצפצף.

הוא מניח לשני עורכי דינו הפרטיים, בני־דודו האהובים, השותפים במשרד משגשג שהולך ומתעצם ומתנפח, לנהל את המדינה. הם עושים את זה מאחורי גבם של המופקדים על ניהול המדינה על פי דין. הכל בחשאי, במסתרים, בלי לרשום פרוטוקול, לנפק דוח פעילות, לדווח לאחראים או להיות כפופים למשהו. זה הכל ביניהם לבינו, הבן־דוד האהוב שנהנה גם משירותים משפטיים חינמיים. אין כללי ממשל תקין, אין הוראות תקשי"ר, אין היררכיה ממלכתית. 
 

וכשהיועץ המשפטי לממשלה מתחיל להיחשף לעוצמת הריקבון, שימו לב כמה זמן לוקח לו להתחיל לנקות את האורוות. גם אחרי ששמע את קלטות ביבי־נוני, לא שלף את נתניהו ועושי דברו ממשרד התקשורת. גם אחרי שהתחיל להבין את התנהלות עו"ד שמרון, היסס להורות לנתניהו להרחיק את שני הפרקליטים מענייני המדינה. הרחקת שמרון את מלכו מענייני המדינה הייתה צריכה להתבצע למוחרת החשיפה, כי שמרון ייצג את "תיסנקרופ" במגעיה מול הממשל הישראלי. חד וחלק. 
 

והנה, רק השבוע, ביום רביעי, פורסם שמנדלבליט ממתין לממצאי חקירת מלכו, כדי להחליט אם להקדים את פרישתו. כזכור, מלכו הודיע על פרישה יזומה לפני כמה שבועות, פרישה שתיכנס לתוקף בפברואר הקרוב. פרישה שהייתה צריכה להיכנס לתוקף לפני שנים, אם היו כאן שומרי סף. גם אם בסופו של דבר יוחלט לא להאשים את מלכו, לאף אחד כבר אין ספק שהמודל הזה פשט רגל.

מישהו כאן נרדם בשמירה ולא עושה את עבודתו. מישהו שעבד עד לא מזמן עם אותם אנשים, שמרון ומלכו, באותה לשכה, באותו אקווריום. ובמילים אחרות, כבוד האדונים מנדלבליט ושי ניצן, הגיע הזמן שתהיה האוזרים. ואני לא מתכוון לצבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר, שהושלך לכלבים אחרי שהעז לדווח על תלונתה של ר' כנגד נתן אשל, "ראש הסגל" לשעבר. מי שמחפש את שורשי הריקבון, את בסיס השחיתות, את מקור הצחנה, צריך לחזור לאותו מקרה נשכח מלפני כמה שנים. כשמתברר שראש הסגל, חביבה של הגברת, האיש שנשתל במרכז האקווריום כדי להעניק שירותים לגבירתו, מטריד מינית ומצלם מתחת לחצאית את אחת מעובדות הלשכה. 
 

האוזר שמע את הסיפור מיועז הנדל, ששמע אותו מהמוטרדת עצמה. הם פנו לאלוף יוחנן לוקר. הסיפור, מזעזע כשלעצמו, הועבר לנציבות כדי להציל את אשל מחקירה פלילית. גם אחרי שהורחק משירות המדינה והורשע, המשיכו בני הבית בבלפור לתת לו גיבוי. ראש הממשלה פרסם הודעה בזכותו של אשל, העיף את הנדל מהלשכה וחיסל את האוזר, שרצה לרוץ ברשימת הליכוד. רק יוחנן לוקר יצא איכשהו בשן ועין, אם כי מפקד חיל האוויר הוא כבר לא היה. מי ששתק כשכל זה קרה, לא יכול להשתומם עכשיו.

המפלצת השלטונית שבנה כאן בנימין נתניהו נלחמת כעת את מלחמתה האחרונה לנגד עינינו. המכונה הדורסנית שתפקידה לחסל כל מי שמרים ראש או מנסה למרוד, להשתיק ולהכיל כל מי שאינו מרוצה ולתגמל את כל מלחכי הפנכה, ממשיכה לעבוד סביב השעון. הכל נעשה בגלוי, לאור הזרקורים, ואין מי שישים לזה קץ. 
 

דוגמאות לא חסר: המתלוננת הטרייה נגד המתרחש במעון ראש הממשלה, שירה רבן, קיבלה מסרון ממנכ"ל הדואר, לא פחות, ובו הצעת עבודה. מי שהפעילה את המנכ"ל, שמקבל את שכרו מכולנו ואמור לשרת אותנו, היא רבקה פאלוך. עכשיו אפשר להבין מדוע התעקשה הגברת נתניהו להביא את פאלוך, אישה שנויה במחלוקת הגוררת אחריה שק גדוש שרצים, לקודש הקודשים של לשכת ראש הממשלה. פאלוך היא סוג של נתן אשל, רק ממין נקבה. אשל הלך, פאלוך באה. מאכערית לעניים, שאין מטלה הקטנה למידותיה. המינוי הזה עבר לפני כמה חודשים, כאילו כלום. בקצב הזה, בעוד כמה חודשים יעבור גם מינויה של קאיה, הכלבה המלכותית, לתפקיד מנכ"לית הרשות למעמד האישה בלשכת ראש הממשלה, וכולנו נכשכש בזנב.
 

פאלוך סיפקה את הסחורה והפעילה את מנכ"ל הדואר כדי שיסייע למשפחת נתניהו לטייח את התביעה החדשה. במקביל מתפרסם כי מי שנחשדה בפרשת "בזק", עדי קאהן־גונן, העוזרת האישית של מנכ"ל משרד התקשורת המושעה שלמה פילבר, נקלטה ברשות לקידום מעמד האישה, במשרד לשוויון חברתי. היא תקבל את שכרה המלא ממשרד התקשורת, אבל תעבוד במשרד לשוויון החברתי. ואין כאן שומרי סף שיקומו ויגידו די. עד כאן. מערכת שימור הלקוחות ועדי המדינה הפוטנציאליים הזו לא יכולה להמשיך לפעול. 
 

ועוד לא אמרנו מילה על העובדה שעזרא סיידוף, סמנכ"ל משרד ראש הממשלה המושעה ויד ימינה של הגברת נתניהו, מי שיואשם בסדרה לא פשוטה של עבירות פליליות בכל הקשור למה שהתרחש במעונות ראש הממשלה, נקלט בהצלחה במד"א, מקבל שם רכב צמוד ומשרתו במשרד ראש הממשלה ממתינה לו.
 

מעליבה במיוחד היא הרדידות. מצפים מאיתנו שנאמין שראש הממשלה נתניהו לא ידע שעורך דינו ובן־דודו ושותפו הצמוד עו"ד דוד שמרון, עובד עם "תיסנקרופ" בזמן שהוא, נתניהו, מקדם רכישת שלוש צוללות ששר הביטחון לא רוצה מאותה "תיסנקרופ". אחר כך ציפו מאיתנו להאמין ששמרון ומלכו לא ידעו זה על פעילותו של זה. ואחר כך ציפו מאיתנו להאמין שכשעו"ד מלכו מתיר לגרמנים, בשם נתניהו, ומאחורי גבו של שר הביטחון, למכור צוללות אסטרטגיות גם למצרים, שמרון לא יודע על זה, ונתניהו לא יודע על כלום. ואחר כך מצפים מאיתנו להאמין ששלמה פילבר, שאותו הצניח נתניהו לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת, מרעיף את כל הטוב הזה על "בזק" רק בגלל העיניים היפות של שאול אלוביץ'. לנתניהו, שהעיד על עצמו (אחרי שהכחיש) שהוא חבר של אלוביץ', אין שום קשר לכל זה. ואנחנו מאמינים.
 

עכשיו, גל חדש של ציפיות דומות: אנחנו אמורים להאמין שהופעתו הפתאומית של "חוק חקירות ראש הממשלה" לא קשורה כלל ועיקר לחקירות ראש הממשלה המכהן. זה הכל כי דודי אמסלם החליט "לפעול למען עם ישראל". ואחרי שהחוק הזה טורפד, מצפים מאיתנו להאמין ש"חוק ההמלצות" הנוגע להמלצת המשטרה אחרי חקירה, כלל לא קשור לעובדה שבקרוב מאוד אמורה המשטרה לסכם את החקירה נגד נתניהו בתיק המתנות (1000). שוב, זה הופיע עכשיו כי לדודי אמסלם הייתה בחלומו התגלות אלוהית שבה הוא נקרא על ידי השכינה להושיע את עם ישראל. נשאלת השאלה, איך שרד עם ישראל עד הולדתו של דודי אמסלם? איך עברנו שני חורבני בית, גלות ארוכה, פוגרומים ושואה בלי האיש הטוב והמיטיב הזה?

בעוד אנו מברכים על מזלנו הטוב, הבליח אמסלם שוב, ביום רביעי בערב, בחדשות 2, עם הדרישה לצמצם מיד את שכר מפכ"ל המשטרה ולהגדיל מאוד את שכר ראש הממשלה. זה סיפור אמיתי. וזה, אומר אמסלם, רק כי הוא נלחם למען השוטרים. והם מצפים מאיתנו להאמין לזה. ויש כאלה שמאמינים לזה. ועדר גדול של מלחכי פנכה ואומרי הן מסתער על כל מי שמעז לא להאמין, והופך אותו לשמאלן, בוגד או גם וגם. כך עושים לשר ביטחון לשעבר שמסר את כל חייו הבוגרים להגנת המדינה, כך עושים לאנשי ליכוד שלא מתיישרים, כך עושים למפכ"ל משטרה שבילה את כל חייו בשירות הביטחון הכללי ורחוק מ"הקרן החדשה" עוד יותר מכפי שהארנק האישי של ביבי ושרה רחוק מידיהם, בכל פעם שצריך לשלם על משהו.
 

לפני שבועות ארוכים התקשר אלי מקור ואמר לי שהפור נפל. "הם הולכים על הראש של אלשיך. יש כבר יחידת חיסול. הם ילכו בכל הכוח. הם יתחילו בליאור חורב". הנבואה הזו הוגשמה במלואה. דורון הרמן שידר משהו דומה בערוץ 10 עוד הרבה קודם. יחידת החיסול לא מנסה להסוות את פעילותה. הכל קורה בפומבי, בקול רעש גדול, בבוטות. הם לא מפחדים משום דבר. ומאיפה הם השיגו את הסכם ניגוד העניינים שנחתם בין ליאור חורב למשטרה?

מדובר בהסכם חסוי. עיתונאים שניסו להשיג את הסכמי ניגוד העניינים של שמרון או מלכו, חיפשו את עצמם לדעת ולא הגיעו לשום מקום. אבל לחברי חוליית החיסול שהופעלו נגד רב ניצב אלשיך, יש כנראה גישה חופשית לכל מקום. כך זה מתנהל בשלטון שאיבד את הבלמים, את האיזונים ואולי גם את השפיות. 
 

מי בדיוק הסביר לשוכני הבית בבלפור שזו הדרך להתעסק עם רוני אלשיך, יהודי שלא התפרסם דווקא בפחדנותו? אלשיך, למי ששכח, הוא איש הציונות הדתית, ימני לאומי בהשקפותיו, חובש כיפה גדולה ופטריוט ישראלי. הוא איש ממלכתי להחריד, כזה שנותן כבוד ל"מערכת", לממלכה, למוסדות המדינה. נדמה לי שאלשיך חצה את הרוביקון. הוא הבין עם מי ועם מה יש לו עסק. האיש שעשה קריירה של עשרות שנים על סיכול טרור, גילה פתאום שהפך בעצמו ליעד לסיכול. 
 

ואחרי כל זה, מי שמפגין ביצועים מעליבים במיוחד הוא השר שלו. אחרי שפעה משהו חלוש בתחילת השבוע על התנגדותו התיאורטית/אקדמית לחוק ההמלצות, נעלם גלעד ארדן כשההתקפה על המפכ"ל שלו נמשכה במלוא העוצמה. ארדן מפסיד כאן את כל העולמות. בבלפור הוא נתפס כבר מזמן כאחראי לחקירות והתקדמותן. בלשכת המפכ"ל הוא זה שלא העז להרים ראש ולהגן על מערכת אכיפת החוק הנצורה. ציבורית, ההתנהגות הזו תרדוף את ארדן עוד זמן רב. במהלך השנים קראו קוראי הטור הזה פעמים רבות את שבחיו של הפוליטיקאי הצעיר, הנמרץ והמוכשר הזה. ארדן, כך כתבתי פעמים רבות, הוא מסוג הפוליטיקאים שלא מביישים את שולחיהם. למרבה הצער, בשנה האחרונה הוא מבייש בעיקר את עצמו.