האם אנחנו עומדים לקראת עוד יוזמה אמריקאית לחידוש תהליך אוסלו? ביום שבת דיווח ה"ניו יורק טיימס" כי ממשלו של דונלד טראמפ עומד לקראת פרסום "תוכנית שלום" עבור ישראל והפלסטינים. על פי הדיווח, שהסתמך על מקורות בבית הלבן, אנשי הממשל מנסחים תוכנית שתיתן את הדעת על כלל הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים, לרבות הסטטוס של ירושלים וההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון.

ג'ייסון גרינבלט, שמונה על ידי טראמפ לנהל את המגעים בין ישראל לפלסטינים אמר לעיתון כי אין בכוונת הממשל להכתיב תנאים לצדדים, אלא להקל עליהם להגיע להסכם שלום בעצמם.

את הצוות מוביל חתנו של הנשיא ג'ארד קושנר, וגרינבלט אחראי לעבודת הצוות בפועל, לרבות המגעים עם ישראל ואנשי הרשות. עוד בצוות: דינה פאוול, סגנית היועץ לביטחון לאומי, והשגריר דיוויד פרידמן. על פי ה"ניו יורק טיימס", בצוות גם מכהנים קונסול ארה"ב בירושלים דונלד בלום ואנשי מחלקת המדינה.



התוכנית שמתוארת בכתבה דומה להפליא ל"מפת הדרכים" של ג'ורג' בוש מ־2004. היא גם די דומה לתוכנית של ביל קלינטון ולזו של ברק אובמה. כמו במפת הדרכים, יהיו בתוכנית של טראמפ שני שלבים: בשלב הראשון ישראל תידרש להקפיא את הבנייה היהודית בירושלים רבתי וביהודה ושומרון, להעביר שטחי C לשליטת הרשות ולהצהיר מחדש על מחויבות הממשלה להקמת מדינה פלסטינית.

הפלסטינים יצטרכו שוב להתחייב לשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, לעצור את המסע המדיני לקבלת הכרה במדינת פלסטין בפורומים ובמוסדות בינלאומיים ולהפסיק תשלומים למשפחות מחבלים. בשלב השני, הצדדים יגיעו לשלום. אם הדיווח של ה"ניו יורק טיימס" נכון, אז בינואר או במרץ ממשל טראמפ יאמץ באופן מלא את מדיניותם הכושלת של קודמיו בתפקיד, ובכך יבטיח כי מדיניותו כלפי המזרח התיכון תיכשל בדיוק מאותה סיבה ובאותה דרך.

ומה הסיבה לכישלון? מאז שהאמריקאים אימצו את תהליך אוסלו כמדיניותם הרשמית ב־1993, כשלו כל הממשלים. זאת משום שמתווה אוסלו מבוסס על שקר בסיסי: אוסלו התבסס על הנחת יסוד שלפיה שורש הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא היעדר מדינה פלסטינית לצד ישראל מערבית לנהר הירדן. מי שאחראית לאי־הקמת המדינה הזאת היא ישראל. על כן ישראל אחראית לסכסוך.

הפלסטינים חשפו את השקר שבבסיס ההנחה הזאת בכל פעם שפסלו הצעות שלום ישראליות שהתבססו עליה. פעם אחר פעם הם אמרו ופעלו להוכיח כי שורש הסכסוך הוא סירובם להכיר בזכות קיומה של ישראל.

במהלך כל הביקורים שלהם בישראל ובכל שיחותיהם עם ישראלים ופלסטינים אמרו קושנר וגרינבלט כי הם נמצאים בשלב של למידה ולא בגיבוש מדיניות. אבל אם הדיווח ב"ניו יורק טיימס" נכון, אז מנוסח התוכנית המדינית שהם מגבשים נראה כי הדבר היחיד שהם למדו הוא שלא כדאי להם לשנות את קווי המדיניות הכושלת של ארה"ב בסוגיית הפלסטינים.

מדוע זה כך? הרי טראמפ לא ידוע בהערצת יתר של הממסד המדיני־ביטחוני של ארה"ב. הוא טען לא פעם שלא יחזור על טעויות קודמיו בכל הקשור לישראל ולפלסטינים, ומינה כמובילי המגעים אנשים שאינם שייכים לקליקת ה"מומחים למזרח התיכון" בוושינגטון.

יכול להיות שהדיווח אינו נכון. לא מן הנמנע כי "המקורות בבית לבן" שדיברו עם כתב ה"ניו יורק טיימס" עשו זאת כדי ללחוץ על קושנר וגרינבלט לקבל את עמדתם כי יש להמשיך ללחוץ על ישראל ולחזק את הרשות - למען השלום. אבל אם ה"ניו יורק טיימס" טועה, תמוהים צעדיה של הממשלה לצמצם את הבנייה הישראלית בירושלים ויהודה ושומרון לקראת פרסום התוכנית המדינית של טראמפ.

ואם הדיווח בכל זאת משקף את הלך הרוח של הדיונים ושל הניסוחים המתגבשים, איך אפשר להסביר את חוסר הלמידה? למה אין הפקת לקחים מכישלונות הדור האחרון?



פונקציה של העדפה

רמיסת תוכניות נשיאותיות היא המומחיות של מחלקת המדינה. הנה, בשנת 2002 הנשיא דאז ג'ורג' בוש הגיע למסקנה כי אי אפשר לקדם שלום כל עוד אין לפלסטינים מנהיגים חדשים. עכשיו, במקום להיות מובלים על ידי גישת הנשיא ולשנות את מדיניות ארה"ב כדי לשקף אותה, אנשי מחלקת המדינה האחראים לתרגום עמדת הנשיא למדיניות בפועל, הפכו את הקערה על פיה והתאימו את עמדת הנשיא למדיניות. הדרישה להנהגה פלסטינית חדשה הולידה יוזמה להכתיר את סגנו של יאסר ערפאת. ולפתע פתאום אבו מאזן הוצג כמושיע, והמדיניות נותרה ללא שינוי.

כיום מתקבל הרושם כי קורה כאן בדיוק אותו דבר. טראמפ מדבר על הפסקת מימון למחבלים במקום על מציאת הנהגה פלסטינית חדשה, אבל זו אינה אלא כותרת חדשה. המדיניות נותרה כפי שהייתה.

אנשי מחלקת המדינה לא משתנים, הם רק מתחלפים. באופן קבוע יש ביניהם אנשים שפשוט לא אוהבים את ישראל. אנשים אלה מזינים תפיסת עולם שבוטאה בזמנו על ידי הגנרל דיוויד פטראוס, ראש ה־CIA לשעבר, שאמר שתמיכת ארה"ב בישראל, תוך בניית יישובים ביהודה ושומרון ובירושלים פוגעת במעמדם בעולם הערבי.

לצד אנשים כאלה שרוצים להחליש את יחסי ישראל עם ארה"ב יש אחרים שמבינים שלא כדאי להם להכיר בכישלון תפיסת אוסלו. כבר שנות דור שדיפלומטים אמריקאים מבססים את הקריירה והמעמד שלהם על מעורבותם באותו "תהליך שלום". הם עושים קריירה שלמה כ"מומחים" לסכסוך, גם אחרי שיפרשו מהשירות הציבורי. מרטין אינדיק, רוברט מאלי, דניס רוס ואהרון מילר הם רק דוגמאות ספורות למאות אנשי מחלקת המדינה לשעבר שמבססים את מעמדם המקצועי והכלכלי על תמיכתם וניסיונותיהם בתהליך השלום הכושל.

ב־2003 מי שנשאו באחריות העיקרית לרמיסת תפיסת בוש היו מזכיר המדינה דאז קולין פאוול והיועצת לביטחון לאומי דאז קונדוליזה רייס. פאוול ורייס שיתפו פעולה עם מחלקת המדינה בפרט ועם הממסד בוושינגטון בכלל, ורוקנו מכל משמעות את קריאתו של בוש להחליף את ההנהגה הפלסטינית. הם הסכימו עם הממסד כי על ארה"ב להתרחק מישראל ולחזק את הרשות.

כאן המצב נראה שונה. פאוול ורייס לא הגיעו מבחוץ. שניהם צמחו בתוך הממסד. לעומתם גרינבלט וקושנר הגיעו מבחוץ. הם לא חייבים דבר לממסד, והעתיד שלהם לא תלוי בו. הם עובדים בשביל נשיא שבז לממסד והביע נכונות לנטוש אותו כשתהיה לו אופציה טובה יותר.

אם כך, בסופו של דבר השאלה אם הממשל מתכוון ללכת בעקבות קודמיו היא פונקציה של ההעדפות של קושנר וגרינבלט. אם ירצו הם יוכלו להתנער ממורשת בת 25 שנים של כישלון אמריקאי מתמשך במזרח התיכון ולצאת לדרך חדשה.

יש אופציות נוספות זולת כישלון חוזר. אבל כדי להגיע אליהן וכדי להתחיל לדבר עליהן, על קושנר וגרינבלט להכיר בכישלון הממסד ולצאת לדרך חדשה. בחודשים הקרובים נגלה אם יש להם האומץ לעשות זאת. אם כן, הם ייכנסו לספרי ההיסטוריה כמדינאים האמריקאים החשובים ביותר בתחילת המאה ה־21. אם לא, הם ייכנסו לשורה הארוכה של מדינאים אמריקאים כושלים שנכשלו בגלל סירובם לבסס את מדיניותם על המציאות.

tguvot@maariv.co.il