טוב, זה באמת אחד הסיפורים ההזויים שבהם נתקלנו. פעיל בארגון שמציג את עצמו ככזה הדואג לזכויות אדם, מספר שהכה מיידה אבנים פלסטיני, שלא לצורך, בברוטליות חסרת מעצורים. “תפסתי אותו בעורף והתחלתי לתת לו ברכיות בפנים ובחזה עד שהוא דימם, מול החיילים שלי ומול המפקד שלי, ואז גררנו אותו משם ושמנו אותו במוצב”. פותחים גורמי האכיפה בחקירה ומגלים שלא דובים ולא יער. שהאיש לא הכה אף אחד. ומה עושים חבריו? שמחים בשמחתו? חוגגים את העובדה שחברם איננו איש חסר ערכים ומוסר, כפי שניתן היה לחשוב? לא ולא. הם מתעקשים. מילא הם מתעקשים. הוא מתעקש.

שקרנים, הוא מטיח בגורמי האכיפה, בטח שהרבצתי. בטח שדפקתי לו ברכיות בחזה ובפנים עד שהוא דימם. בטח שגררנו אותו משם. ומצטרפים חבריו, “פעילי זכויות האדם”, ומצטרפים חברי כנסת מהשמאל, ותוקפים: “זו לא הייתה חקירה. זה היה טיוח”. ואתה משפשף את עיניך ומתקשה להאמין. תגידו, אתם בשמאל הקיצוני, נפלתם על הראש? כל המאבק הזה להשחרת דובר ארגון “שוברים שתיקה” ולהצגתו כמי שדופק סתם כך מכות לערבים - שווה לכם רק כדי שתוכלו לספר לנו שאם הוא הכה, אז בטח כולנו מכים? שאם סולם הערכים שלו רעוע, אז כנראה של כולנו כזה?

שמעתי וקראתי בימים האחרונים את נשיאת הקרן החדשה לישראל, טליה ששון, מותחת ביקורת על עצם החקירה. “מדובר בהודאה פומבית במעשה עבירה לצורך הבעת חרטה”, כתבה ב”ידיעות אחרונות”. “האם היה ראוי לחקור בכלל בנסיבות אלה?” ששון, לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, יודעת שמדובר בטענת הבל. שאלה שיקולים שאפשר לשקול אולי בשלב מאוחר יותר. שמי שעומד על במה ומספר שפוצץ את אשתו במכות ועכשיו מבקש להתוודות על זה, לא יכול לצאת מהסיפור עם מחיאות כפיים סוערות בלי פגישה עם שוטר. שמי שמעיד על עצמו שאנס נשים ועכשיו הוא מהרהר במעשיו וחושב שלא נהג נכון, לא יכול להפוך להיות דובר של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בלי לעבור דרך חדר החקירות.



מפגן ענקי של צביעות

ובכלל, המלחמה המוזרה של ארגונים בשמאל נגד הפרקליטות, שמצאה שיששכרוף משקר, היא הרי לא יותר מאשר מפגן ענקי של צביעות. ונניח שהפרקליטות הייתה עושה את עבודתה כפי שהם היו רוצים ומוצאת ערבי שמספר: “דין יששכרוף הכה אותי”, מה שכנראה היה מחייב את העמדתו של דובר “שוברים שתיקה” לדין. האם אז הם היו מברכים על העבודה המאומצת של פרקליט המדינה?

מה שקרה כאן הוא שהארגון “שוברים שתיקה” נכנס לקסבה של העובדות ושל המציאות ומתקשה לצאת ממנה בשלום. או שהדובר שלו שקרן גדול, או שהוא איש אלים וחסר ערכים. הלוקסוס שמבקשים לעצמם אנשי הארגון - גם להכות על החזה של כולנו באמצעות סיפורי זוועות על מעשיהם שלהם וגם לצאת מזה בלי חקירה – הוא באמת מוגזם.

הרי אם צה”ל היה פוטר מאחריות פלילית סתם חייל, אחד שאינו פעיל בארגון ב”שוברים שתיקה”, אחרי שזה היה מודה שפוצץ פלסטינים במכות על לא עוול בכפם, החברים של דין יששכרוף היו מספרים על זה בכל העולם כדוגמה לכיבוש שהשחית את מערכת אכיפת החוק שלנו. אז רק כשמדובר בהם עצמם יש מקום לחסינות מפני הפללה? מה, “שוברים שתיקה” זו עיר מקלט? זה ארגון שכרטיס המועדון שלו מקנה הנחות?

יש עובדה אחת שראוי לחזור ולהזכיר. כן, בתוך אינספור פעולות שעושה צבא ההגנה לישראל ביהודה ושומרון, יש בהכרח גם כאלה שבהן נפגעים חפים מפשע. ובתוך עשרות אלפי החיילים שמשרתים בצה”ל, יש גם כאלה שלא מקפידים על הפקודות וכאלה שלא ממלאים את ההוראות וכאלה שעולם הערכים שלהם נשמע כאילו הוא לקוח מהסיפורים של דין יששכרוף על עצמו. אלא שב”שוברים שתיקה”, אפילו למראית עין, לא מנסים לשפר את המצב. ל”שוברים שתיקה”, אפילו למראית עין, אין עניין לתקן את המעוות, לשפוט את מי שחטא, ובכך אולי גם להביא לפיצוי של מי שנפגע לחינם.

“שוברים שתיקה” אינו פועל עם הפנים לצה”ל. הוא פועל עם הפנים אל העולם. אל מי שמזרים לו כסף. אל מי שמבקש לתקוף את ישראל ומחפש חומרים שיסייעו לו בכך, ומוכן לשלם על זה הרבה כסף. מכאן מתחיל הכל.