שלושה שבועות עברו, ואפשר כבר לקבוע שפיצול ערוץ 2 הוא בסימן איחוד. איחוד בין מגיש גבר למגישה אישה: אודי ולוסי, אייל ואופירה, קוקי וקיקי, מה שמו ומה שמה שמארחים ומראיינים ומחליפים ביניהם דברים בלתי ספונטניים מן הכתוב בטלפרומפטר. היא מוציאה לפרסומות, הוא מנסה להתבדח, היא משועשעת והוא מרצין. ואז הם עוצרים לרגע את התוכנית לטובת "טור אישי" של מה שהיא לא הספיקה להגיד עד עכשיו. וכעת היא תגיד כשפניה למצלמה, תוך שהיא מאמצת טון מאולץ של סמכותיות תהומית, משל הייתה ג'ון אף קנדי בנאום לאומה עם שוך המלחמה הקרה.

פעם זה ב"לקראת החדשות", אחר כך ב"מדברים אקטואליה". לפני זה ב"לפני הכל", אחרי זה ב"אחרי הכל", ואז מבזק חדשות מיוחד, שמיד לאחריו "אקטואליה בשניים", "המהדורה המאוחרת" ו"מעדכנים בחצות" - כל מה ששמעתם כל היום, במהדורה לילית בהגשה זוגית. כשכל המטרה היא לדבר על אותם שני נושאים: "עוד מתלוננת מספרת: הוא ליטף לי את הגב וירד לכיוון הישבן" ו"הגברת אמרה לי 'גוש של כלום, את גוש, לכי לשירותים בחוץ'". דברים נוראיים, יוסי כהן, תגובתך.

וכך בין ערביים, כששעון החורף מורה לשמש לשקוע כבר בשתיים בצהריים, בערוצים 11 עד 14, מכאן ועד עשר, מיום ראשון ועד פקיעת הנשמה, מתארגנים להם זוגות–זוגות בכל ערוץ ומפטפטים, "על כל מה שמעניין, וגם פינה חדשה: חם בטוויטר". ושוב, כשהוא מדבר היא מהנהנת, כשהיא מלהגת הוא עושה פרצופים למצלמה כמסכים איתה לגמרי. ולאחר מכן הוא נחרד מההטרדות המיניות והיא מדגמנת אמפתיה.



היא שותקת, והוא ממשיך: "אז אם כן, כמו שאמרת". ואז היא לוקחת את לפיד ההגשה הספונטני מתוך המסך שכתוב בו: "גל ההטרדות לא פוסק, ואין ספק שאנחנו בעיצומה של מהפכת נשים של ממש". "לגמרי כך", הוא ממשיך, "ובדיוק בעניין הזה נמצאת איתנו הדס שטייף, שלום לך".

המודל ההיסטורי ומעורר ההשראה הוא כזכור מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון, שהביאו איתם קודים אמריקאיים בהגשה זוגית מושלמת של החדשות, עד לנשיקת הסילבסטר שגרמה לאורגזמה שידורית כלל־ארצית בלתי תיאמן. אך מאז דרכיהם נפרדו. הוא פנה לחדשות האינטרנט, והיא כבר לא אוכלת בשר. כיום את נטל הגשת החדשות בשלושת הערוצים לוקחות על עצמן שלוש מגישות סוליסטיות, שכל מה שמבדיל ביניהן הוא רק המילה המסכמת כל כתבה: "מחריד", "לא נעים", או "חבל שככה זה בארצנו".

ניכר שרוב הזוגות על המסך כלל אינם מוצאים עניין זה בזה. הזוגיות שלהם היא בסגנון שתי מיטות ושתי שמיכות. כל אחד הוא ישות נפרדת, ויחד הם לא עולים על סך חלקיהם. או בואו נגיד בעדינות שהתיאום בין דב גילהר לרינת ספיבק אינו מזכיר את הסינרגיה בין לורל להארדי; שאורי לוי ושרון וכסלר לא זורמים כדז'יגאן ושומכאר; שאסייג וברקוביץ' אינם האחים בלוז, ושהדיאלוג בין חיים אתגר לקורין גדעון לא יוצר הרמוניה שירית מופלאה כשל סיימון וגרפונקל. באופן מצער, הצמד שי ושרון (גולדן וכידון), שהזוגיות ביניהם הייתה קולחת, אינטליגנטית, טבעית ומקסימה, דווקא התפצל. האחת לפאנל נשי מיותר, והשני לפאנל אחר, שטרם עלה.

וכמו שאנחנו יודעים, מכאן זה רק ילך ויחמיר. בקרוב נגיע למקום שבו נגמרת ההגשה ומתחילה השגרה. ממילא הזוגיות לא נבעה ממקום טבעי, ועכשיו מה? מה עכשיו? מסמרים ונוצות. שיחה שלא עפה, הנהונים, להגים וראיון מיוחד עם דוד ביטן. ואז מסיימים את השידור והולכים כל אחד לביתו לראות את המשך החדשות לבד.

הצופה הסביר מביט במסך ומשתומם. מאות אנשים עובדים בתחום הטלוויזיה - מפיקים, עורכים, אנשי תוכן, מפתחי פורמטים למכביר. ולבסוף מביאים את המגיש, שהוא אחלה, ואת המגישה, שהיא סבבה, וחושבים שככה תצא לנו תוכנית אחלה סבבה כזאת.

ולכן הפתרון הוא גיוון: תחליפו תנוחות, תעשו חילופי זוגות, תערבבו, תנערו ותביאו לנו משהו אחר, חדש, שטרם ראינו. נניח פאנל: דן שילון במרכז ומסביב קוקסינל, נגן מנדולינה ודוד ביטן עם תרבוש.