כמה נכון וראוי היה תיקון חוק הנשיא שנעשה ב־1998, שלפיו הוא נבחר לקדנציה אחת בת שבע שנים בלבד ולא לקדנציה של חמש שנים, שאחריה הוא יכול להיבחר רק לעוד אחת כזו, כפי שהיה עד אז. התיקון קיצר אומנם את תקופת כהונת הנשיא מעשר שנים אפשריות לשבע בלבד, אבל זיקק אותה. הנשיא חופשי עתה לחלוטין בקבלת החלטות במהלך כהונתו, בלי להיות מוטרד בשאלה מה תגרום לו החלטתו בבואו להיבחר בשנית. התיקון גם מונע מהנשיא את הצורך בחיזור אחרי חברי כנסת, לעתים תוך התבזות ומתן הבטחות שונות, כדי ללקט לעצמו רוב לבחירה השנייה.
השרה קבעה כי “נשיא המדינה פגע במוסד החנינה” ונכנע ללחצים פסולים. איך בדיוק פגע ריבלין במוסד החנינה כשבחר באחת משתי האפשרויות הניתנות לו בחוק, לחון או לא לחון, ונימק כראוי את החלטתו? לרגב יש הסבר מקורי: “מוסד החנינה נועד בדיוק למקרים כאלה – להשלים את הפער בין הדין הרשמי לבין תחושת הצדק ורחשי הלב של הציבור הרחב”. אם כך, אז אולי נעביר בכלל את הסמכות לחון עבריינים להכרעת “הציבור הרחב” שיביע את תחושת הצדק שלו ואת רחשי לבו במשאל עם?
ח”כ חזן הרחיק לכת וקבע שריבלין איבד את הלגיטימיות לכהן כנשיא וקרא לו “להניח את המפתחות וללכת הביתה”. ואת זה אומר מי שהוא עצמו כבר מזמן איבד את הלגיטימיות לכהן כחבר כנסת וראוי שהוא ילך הביתה. אכן, הגמל אינו רואה את דבשתו. אבל מצד שני, זה לא הפריע לו עם התגברות ההסתה ברשתות נגד הנשיא – שגם דבריו אולי תרמו לכך - להצטלם עם חברי כנסת מהאופוזיציה כשהם מחזיקים בשלטים האומרים: “מתייצבים לצד הנשיא ריבלין”.
ומעל שניהם התנשא שר הביטחון שהעניין הוא בתחום אחריותו, ותגובתו לגיטימית לחלוטין. זה אינו ליברמן המתלהם מן העבר, זה המבוגר האחראי. הוא הביע צער על החלטת הנשיא ואמר כי במקרה ייחודי זה היה מקום לשקול את הצורך באיחוי הקרעים בחברה ואת השפעת האירוע והמשפט על חיילי צה”ל ועל הנוער העומד לפני גיוס.
שתי הערות־שאלות לשר הביטחון: א. ואם היה הנשיא מחליט לחון את אזריה זה לא היה יוצר קרע בחברה? ב. בלי כל קשר להחלטת הנשיא, אין ספק שיש בהחלט לפרשת אזריה השפעה על חיילי צה”ל. צריך רק לייחל שההשפעה לא תפעל בכיוון של הימנעות מירי על מחבל שעדיין מסוכן ועלול לפגוע באנשים, וכן תפעל בכיוון של הימנעות מירי על מחבל פצוע ומנוטרל שחדל להוות סיכון.
התרעות פיקוד העורף