מזג האוויר הזה מדכדך אותי. קר, גשום ומחשיך מוקדם. מתכון מושלם לשיגעון ולהתאבדות. אומרים שמספר האנשים שתולים את עצמם עולה פלאים בתקופה הזו. גם עלי מזג האוויר משפיע באופן קשה. בימים האחרונים עצב ועייפות בלתי מוסברים שוטפים אותי נון סטופ. כמו דוב מדוכדך, בכל שנייה אני מחפש מיטה ומבקש להניח את הראש ולהירדם. גם ספה במקום העבודה מספקת. 
הגרוע מכל הוא שלפעמים עיני נעצמות תוך כדי שיחה. העפעפיים צונחים באופן מביך. לא מזמן נזכרתי שבדצמבר לפני כעשור פגשתי איש טלוויזיה ותיק. עבדנו יחד על סרט שמעולם לא שודר. במשך התקופה הזו הוא תפס כמעט בקביעות חרופים ארוכים, תוך שגופו התעוות על כורסה מאולתרת ולא ממש נוחה, שעמדה נטושה בחדר העריכה. 
בכל פעם שבקעו נחירות מכיוונו, הבטתי בו בסימפתיה מהולה בבוז. בגילו, כך חשבתי לעצמי, אהיה עשיר וחסר דאגות. עולם הטלוויזיה יהיה לחוויה נשכחת עבורי. אקזוטית והיסטורית. אשוט בעולם ביאכטה מפוארת, ואת חודשי נובמבר עד מרץ אבלה בקאריביים.

המציאות הלכה לכיוון אחר. לא קאריביים, לא מלדיביים ולא בטיח. הפכתי להיות בדיוק כמוהו. אולי אף גרוע ממנו: העצמות שלי חורקות בצלילים רמים, וכל צעד גורר עשרות רשרושים וקליקים של סחוסים שחוקים שמבקשים לנוח, כמו רהיט ישן שנגרר על רצפה חורקת. אין כוח וחשק לכלום, רק להתחפר מתחת לשמיכה.
אתמול, לראשונה זה חודשים, חתכתי מהעבודה מוקדם. ככה, בלי סיבה. מיד אחרי התוכנית שהגשתי זחלתי למיטה והתכסיתי. למרות סימפוניית הרעשים שהילד מהדירה שמלמעלה הרביץ לי על הראש, נבלעתי בשניות בעולם דמיוני של חלומות מתקתקים. אוי, כמה נעים לרחף נטול הכרה בין המזרן לסדין החשמלי.
בסביבות שמונה בערב בת הזוג שלי חזרה הביתה. היא העירה אותי. המום ומטושטש התקשיתי לדבר. אחרי שהתעשתי הבנתי שהשיבה לעולם המציאות הנוקשה העציבה אותי. דמעתי ונוכחתי לדעת שבזחילה אטית תוגה עמוקה השתלטה על נימי הנפש בהמתנה לשובם של ימים חמימים יותר. היא נלחצה. 
כדי להתמודד עם גל הרגשות והמבוכה שבסיטואציה, החלה להמטיר איסורים וגזירות: "מה פתאום לישון באמצע היום?", קבעה בטון מלא חמלה אבל מעט נזפני, "כשעצובים לא הולכים לישון. עושים ספורט. עובדים. פוגשים חברים". בכל אופן, אצלי במשפחה כשמדוכאים, הולכים למיטה. כך חונכתי.
ההרצאה שלה נמשכה וסוכמה בהזרקת מוטיבציה מלאת מרץ: "יש לך תוכנית יומית מצליחה. תוכנית פריים טיים טובה. משכורת מכובדת, מה קרה? מה לא בסדר?". לך תסביר שאין הסבר למה שאתה מרגיש. לפעמים זה פשוט ככה. 
למען הסדר הטוב ושלום הבית קיבלתי את דרישתה. החלטתי. ניתרתי מהמיטה והכרזתי שיוצאים לקרוע את העיר. עלינו על הקטנוע ויצאנו לתל אביב הגדולה. קראתי על מקום שמגיש לאפות מהסרטים, כך לפחות קבע מבקר מסעדות נחשב. כשהגענו ליעד המדובר, הוא נראה עזוב ומאכזב. התשבחות שהורעפו בעיתון התפוגגו. לך תסמוך על עיתונאים. 
התיישבנו במקום אחר, בר־מסעדה באזור אלנבי, שניצב סמוך לבניין שנודע בעבר כמועדון לילה ידוע והוחרב לאחרונה. השטח שהתפנה שיווה לרחבה שבכניסה לשכונת כרם התימנים תחושה אירופית מהממת. בלבי קצת שמחתי על השינוי בנוף. לא סבלתי את הדיסקוטק המיתולוגי ההוא. בימים שבהם היה בשיא תפארתו, שירתי בצבא. כשחזרתי מגבול הצפון וייחלתי להיכנס למקום, בדרך כלל יובשתי שעות. לא עברתי סלקציה. באופן קבוע הפנטזיות של חייל צעיר לרומנטיקה בסוף השבוע התרסקו. 
התיישבנו במסעדה. הקהל הורכב בעיקר מהיפסטרים פלוס, מה שאומר שהתנהלה בין הסועדים תחרות סמויה מי לבוש באופן מוזנח יותר. בשולחן שמולנו גבר שעבר את גיל ה־40 ניהל שיח רומנטי עם אישה צעירה ויפה. הם התנשקו ושתו משקה חריף. פער הגילים ניכר. הרגשתי לא נוח. שמחתי שאיני בנעליו. 
הסרתי את המעיל ויישרתי את החולצה האלגנטית שעטפה את גופי. הבדלי הלבוש והעובדה שהסועדים לצדי לבשו בעיקר בגדי קיץ גרמו לי להרגיש חייזרי. הגיע האוכל. היה טעים. 
לשולחן הצטרפה ללא הזמנה כלבה סקרנית שבעליה ישב בקרבתנו. היא בחנה מקרוב את המנות על הצלחות שלנו והניחה את כפות רגליה על הראש והכתפיים של ארוסתי, שניהלה עמה דיאלוג ממושך. 
אני אף פעם לא יודע אם מותר לתת לכלב אוכל מהשולחן או לא. רציתי להגיש לה פיסת לחם שנותרה. זוגתי אסרה עלי ואמרה שזה לא בריא לכלבים. סיימנו לאכול. נפרדנו מהכלבה. היא הביטה בי, ומעיניה הכהות והעמוקות בקעו עצב ואכזבה. "מכיר את התחושה הזו", לחשתי לעברה. היא לא התרשמה מגילוי הסולידריות שהפגנתי וניתרה לעבר שולחן אחר שיושביו הגישו לה חתיכת בשר. בן רגע מצב רוחה התחלף. אצלי הוא נותר תקוע, לפחות עד סוף החורף.