את האופן שבו מתפרסמות העדויות הללו צריך לחלק לשניים: פרסום שנעשה - בדרך כלל ברשת - על ידי הנפגעות עצמן, ופרסום שנעשה באמצעות כלי התקשורת המסורתיים. לנפגעות עצמן, חשוב לומר, מותר הכל. מי שסוחבת איתה חוויה של פגיעה מינית כזו או אחרת, רשאית לשתף את הציבור במה שיש לה לשתף, בכל דרך שנראית לה מתאימה. היא יכולה לפרסם פוסט בפייסבוק, היא יכולה לחשוף את שמו של הפוגע, היא לא מחויבת לבקש את תגובתו, וזכותה שלה לבחור אם להוציא את זה החוצה אחרי יומיים או אחרי 100 שנה.
מי שראויות לדיון פנים־תקשורתי רציני ומעמיק הן המגבלות שצריכה העיתונות המסורתית להחיל על עצמה בבואה לפרסם עדויות כאלה. משום שנראה שמתוך כוונה טובה להעניק רוח גבית לקמפיין החשוב נגד הטרדות מיניות, אנחנו מורידים מבלי משים את הרף העיתונאי והאתי שלנו.
כמי שהוא לא רק עיתונאי, אלא גם צרכן של עיתונות, אני רוצה להתרשם לפני הכל שעיתונאי שמפרסם סיפור כזה, השתמש בכל הכלים האפשריים כדי להשתכנע בעצמו ולשכנע גם אותי שהוא מספר לי סיפור אמיתי ומדויק. זה יכול להיעשות באמצעות תחקיר, זה יכול להיעשות תוך הצלבת עדויות, זה יכול להיעשות באמצעות בדיקת פוליגרף. דווקא בשל הקושי להוכיח אירועים כאלה, אני רוצה לדעת שעיתונאי שחושף סיפור של הטרדה מינית השתמש בכל דרך אפשרית כדי להוכיח את אמיתות הסיפור. כי עיתונות לא יכולה לשמש צינור פתוח וחסר פילטרים בין המקור לבין צרכן התקשורת, ופייסבוק לא יכולה לשמש מכשיר שמאפשר לדלג מעל כל הפרקטיקות העיתונאיות הישנות והטובות.
משום שבחלק מהחשיפות האחרונות התברר שמי שהוצגו כפוגעים ומטרידים, כלל לא זכו לאפשרות הוגנת להגיב, שכן מי שעמדו מאחורי הפרסומים אודותיהם לא חשפו בפניהם את זהותן של המתלוננות. וזה הזכיר לי דילמה שעמדתי בה לפני שנים רבות, כשטיפלתי בסיפורן של שלוש נשים, שהעידו בפניי שאיש ציבור מסוים פגע בהן.
לגבי שתיים מהן, שאת סיפורן גוללתי מעל דפי העיתון, האיש הודה בעובדות, אבל העניק לאירועים פרשנות משלו. השלישית הסכימה לפרוש בפניי את סיפורה, בתנאי שאיש לא ידע שהיא שוחחה איתי. "אני יכול שלא לחשוף את שמך בפני הקוראים", הסברתי לה, "אבל כשאפנה לבקש תגובה מאותו אדם שאת מתלוננת עליו, אהיה חייב לספר לו מי היא המתלוננת נגדו כדי לאפשר לו להתגונן". האישה, מצדה, סירבה. אני, מצדי, ניסיתי לסייע לה ככל יכולתי, אבל את סיפורה לא פרסמתי.
כן, זה עסק מורכב, ושום הכרעה כאן אינה מושלמת. מחד, נמנעתי מלחשוף מה שהיה ראוי לחשוף. מאידך, חשיפה כזו בלי מתן אפשרות הוגנת לתגובה היא משהו שלא מתיישב עם ערכים עיתונאיים ראויים, כפי שאני מבין אותם. על הציווי "צדק צדק תרדוף" לימד רבי שמחה בונים מפשיסחה: "הרדיפה אחרי הצדק, צריכה אף היא להיות בצדק". נדמה שגל הסיפורים המתעצם ששוטף אותנו לאחרונה, גל מבורך כאמור, מזמין אותנו לקיים דיון רציני וחשוב על האופן שבו אנחנו כעיתונאים צריכים להתמודד איתו.
התרעות פיקוד העורף