גם מי שלא צפה בתחקיר על מעללי דני דנון, יודע שעמית סגל הוא עיתונאי מיוחד. לא מפני שהוא מהיר מחשבה, חד לשון, בעל הומור או רהוט, כי יש עוד עיתונאים חכמים; היתרון של סגל טמון בכך שהגישה שלו שונה. עיתונאים רבים נגררים בלי משים לפעול כשלפני הכל מובילה אותם האג'נדה. הם הופכים צפויים מדי, למרות הכוונות הטובות. הערכים חשובים להם, אבל מה שתופס מקום ראשון זה הייחוס ההשתייכותי. כל מושא סיקור נבחן קודם כל על פי השאלה: האם הוא משלנו או לא. משם - ממשיכים.

שניים מהתחקירים הכי חזקים של סגל (על פעילותו ה"ערכית" של אורן חזן, והתחקיר הנוכחי על דנון, הידוע בכינוי שגרירנו באו"ם) אולי היו על אנשים שהם לא ממש כוס התה שלו, ובכל זאת. די להיזכר בהתרעמות אנשי שמאל על אילנה דיין כשהעזה לפרסם תחקיר על "פעיל זכויות האדם" עזרא נאווי או לצפות מדי פעם בערוץ 20 המקדש אוטומטית את חברי הימין הטהור, כדי להעריך את סגל שלא מהסס לפרסם תחקירים סנסציוניים על אנשים מהמחנה שלו.

בעלי ה"אג'נדה" הימנית מיהרו בזמנו לסנגר על מינויו המביך של דנון, כי הוא "משלנו", ובמקביל המשיכו לזעוק על מעמדה הזוועתי של ישראל באו"ם. לא שחסרים אנטישמים ושונאי ישראל באו"ם, אבל היה נחמד אם מפלגת השלטון הייתה ממנה לשגרירנו שם מישהו שמסוגל לשפר את המצב, אפילו קצת. במקום זה קיבלנו את דנון, שאפילו אם נניח שהעיוורים מרצון צדקו לגבי כישוריו הטבעיים לתפקיד הרגיש, התחקיר משקף במה הוא משקיע לכאורה את מיטב האנרגיה שלו.



הנטייה היום היא למסגר כל נושא בראש ובראשונה על פי השאלה "האם הוא משלנו". הרי גם על חוק ההמלצות יכול היה להתנהל ויכוח אחר, אם הפרשנים היו נותנים קדימות לשאלות אחרות. למשל, האם בעידן הנוכחי נכון לאפשר לתקשורת ולרשתות החברתיות לחרוץ את דינו של אדם לפני שנשפט? התשובה אינה חד־משמעית או פשוטה, אבל מחנה ה"משלנו" מצדיק את החוק בלי להתעמק בו, כפי שמחנה ה"לא משלנו" מכנה אותו טוטליטרי וסמן נוסף לדמוקרטיה שכבר בעצם אינה איתנו.

אבל בסוף, שום תירוץ לא באמת מצליח לכסות על המניע העיקרי. כשמדובר בנתניהו וחבורתו, ברור שהמניע העיקרי בחוק ההמלצות אינו טובת הציבור, אלא טובת נתניהו. אם טובת הציבור הייתה המניע, העיתוי הנוכחי להעביר אותו לא היה קריטי (רק שאז לא בטוח שהיה מניע כלשהו להעביר אותו בכלל). לפי התחקיר, גם דנון מנסה לכאורה לכסות על המניע העיקרי (עסקנות פוליטית) בעזרת מילים יפות (ציונות), אבל לאורך זמן אי אפשר לכסות את המניע המוביל גם אם התירוצים מעולים, אם אתה במקצוע העיתונות או הפוליטיקה.

בסופו של דבר, המניע האמיתי מתגלה פשוט כי הוא בא לידי ביטוי במעשים. גם אצל דנון, גם אצל נתניהו והדודאים, גם אצל הרבה אנשי שמאל וגם אצל עיתונאים רבים, שלא נוגעים באנשים מהמחנה שלהם בטענה שזה לא מספיק חשוב בסדרי העדיפויות, שצריך להתמקד בעיקר. אבל בכך הם מאבדים את אמינותם. החוכמה האמיתית של סגל היא ביכולת לשים את השאלה "האם הוא משלנו" בצד.