חג ההודיה הוא שובר השוויון המורלי שלי. תמיד היה. החל בארוחות החג בשכונת המרינה בסן פרנסיסקו בביתם הוויקטוריאני של אילזה וג'ורג', דודתה של אשתי–כמעט–לשעבר ובעלה שהיה סוכן נוסע של יהלומי דמה, ומאגי המשרתת הכנועה שלהם שבדמיוני נתנה לג'ורג' סיבה לחיות - אחרת היה לי קשה לדמיין את הגיהינום שהיו חייו. ודרך ארוחה הצרובה בזיכרוני לנצח בביתם של לינדה ופיל במיל ואלי, שבה הבטתי בהשתאות מהולה בקבס באופן שבו ערם פיל את כל האוכל על צלחתו לכדי פירמידה קטומה, שהזכירה את ההר הקירח בוויומינג שרוי נירי (ריצ'רד דרייפוס) פיסל מזיכרונו מפירה ואחר כך מבוץ בסרט ששיגע את אמריקה באותה שנה. ולפחות ארוחה אחת אצל מרלין וג'ורג' בגבעות של ברקלי, כשעוד שחו בכסף מתעלולי הבורסה של ג'ורג', לפני שמעל בכספי לקוחותיו וארבעת הגלגלים של המרצדס נפלו לו באמצע גשר הזהב, ומרלין עברה לחיות מהיד לפה ברומא.

אתם ודאי שמים לב שחג ההודיה, אף שאינו חג דתי חלילה שבו אני פוסע מחוץ ליהדותי וחובר לגויים (גם עץ בחג המולד מעולם לא היה לנו), אינו מיטיב איתי. וזה צפוי, כי חגים מהלכים עלי אימים באופן כללי. ואם לא בעבר אז ודאי שכעת, כאשר אני חוגג אותם בקפיצות מהירות מכיסאות סביב לשולחן החג ומגלם את כל בני המשפחה, ארבעה חוץ ממני. האמת היא שזה די מייגע ועלי לחדול מהמנהג הנלוז הזה.

לאשתי–כמעט–לשעבר החלטתי לא להתגעגע, כי מידת עקשנותה מוכרת לי אינטימית, ולחשוב עליה במונחים עכשוויים זה כמו לפנטז שהורי ישובו לפנק אותי ואמי תלטף את ראשי השב בחיקה, שעה שאבי ישוב ויתעקש להציע את מיטתי כפי שנהג כשחזרתי הביתה מהצבא. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל ללא ספק פחות טורד מנוחה מאמו של יוסי שריד מקלחת את בנה בן ה־20. אם נדמה שמחשבותי נודדות, נסו אתם לבלות כמעט שנה שלמה בגפכם, וזאת מבלי לנסח חלילה טענה קטנה ביותר נגד בני משפחה וחברים שעושים את מיטבם כדי שלא אזדרז אל דלת היציאה מוקדם מדי.



אינני יודע היכן לתייק את זה, אבל חג ההודיה האחרון שבו נראיתי בפרהסיה היה לפני שנתיים, כאשר חברים–אומנים של נעמי (אשתי וגו') מדיר אייל, הזמינו אותנו לארוחת חג, טבעונית דומני. זה היה בנוסח ההולנדי, שבו כל אורח מביא מנה, שזה מתכון לאסון קולינרי בקנה מידה קטסטרופלי כמו, נניח, שהארוחה האחרונה על הטיטניק הייתה נוראה וכולם קיבלו דיזנטריה. דווקא גייסתי תעצומות נפש ובאתי חיובי, מה גם שנעמי נעלה את המגפיים שקנתה כדי שארגיש שהייתה לי נגיעה בחייה, ואת ז'קט הפסים הצבעוני דמוי הפונצ'ו של ראלף לורן שקניתי לה מיד שנייה בקמדן, והוא אחד הפריטים הבודדים שהשאירה בארון הבגדים שלה כשעזבה את הבית.

מובן שהיינו מתוחים. בדיעבד אני יודע שעשר שנותינו יחד במיין היו שוות ל־30 שנה בחיי אנשים רגילים שאינם מעמיסים על חייהם משימות בלתי אפשריות. אבל הסרנו מגפיים בפתח, דרישה השנואה עלי במיוחד, לחצנו ידיים לחבורה האקסצנטרית שהתאספה בבית הקטן, ואני ניסיתי לאמוד את השואה הגסטרונומית באמצעות חושים חדים שפיתחתי ברבות הימים כמבקר מסעדות. המזון היחיד שנראה לי אכיל היה הבורקס הטריים שנעמי הכינה. חבל על הזמן. האכילה פרצה ככוח טבע, בעיקר משום שאנשים במיין אוכלים ארוחת צוהריים ב־12 וארוחת ערב בחמש כדי שיצליחו להירדם על בטן רגועה בתשע.


כזכור, אני מה שמקובל לכנות ברפואה "חירש", מצב שאני מעדיף לכנות "כבד שמיעה". מכשיר שמיעה אחד איבדתי בטיסה ארוכה ומייגעת, המכשיר השני נהרס בכביסה. עכשיו, כשאני מכבס את כל בגדי בעצמי, אני מבין כמה קל זה יכול לקרות. בשל העובדה שמארחי החג היו מצד אשתי וגו', ולא רציתי להביך אותה במבט התמיהה הדו־פרצופי שסיגלתי לעצמי כתגובה למי שמדבר אלי ואיני שומע מילה שאמר, הקשתי במזלג על כוס היין והכרזתי שאני כבד שמיעה, ואם יש עניין שאקח חלק בשיחה, חובה על המסובים להרים את קולם. עניין שהיה משימה כבדה מדי לכוחות החבורה התשושה שנאספה, שאחד מהם היה מזוין במכשירי שמיעה איכותיים. זו אינה בעיה של הזולת ולא של המאותגר שמיעתית, אבל לרוב האנשים אין עניין לרצות זר מוחלט ולהרים את קולם.

עמדתי בפיאסקו המעליב כחצי שעה שעברה כמו הטירונות, ובסופה סימנתי לנעמי שאני מציע שאפרוש לפני שאפרוץ בבכי ואין ספק שיהיה מי שיחזיר אותה הביתה. היא קלטה אותי ואחרי אתנחתא פדגוגית הולמת, הכריזה שעלינו ללכת מכיוון שאיני שומע דבר ולא מצליח לעקוב אחרי השיחה, וזה מה שהיה. את האווירה במכונית הביתה לא הייתי מגדיר כקטלנית.

***

הדבר היחיד החביב עלי בחג ההודיה הוא יום השנה לשיר, סיפור, סרט: "המסעדה של אליס" מאת ארלו גאתרי, שנכתב והוקלט בדיוק לפני 50 שנה ב־1967 על פי מקרה אמיתי שקרה ב־1965 (יש ארכיון), ובוים על ידי ארתור פן ב־1969 אחרי "בוני וקלייד". אני מת על ארלו גאתרי, שלעת זקנה תלתלי שיבה סמיכים גולשים על עורפו ושפמו סמור, קולו שמור והוא מנגן נפלא בגיטרה ובמפוחית. לא פחות אני אוהב את אביו, זמר העם המיתולוגי וודי גאתרי, שהיה מודל החיקוי והאליל של בוב דילן, שניסה לחטוף מארלו את אביו שמת ממחלה ניוונית קשה.

ה"דודים" הקרובים של ארלו גאתרי, היו לדבלי, סיסקו יוסטון, פיט סיגר, רמבלין ג'ק אליוט וטרובדורים אחרים שהם יציקת היסוד של מוזיקת העם האמריקאית. אין לי חצי שעה לספר את סיפור "המסעדה של אליס", ייאמר רק - לטובת מי שהיה בתרדמת או לא נולד בשנות ה־60 - שארלו וחברים ניסו לשפוך זבל במזבלה העירונית שהייתה סגורה בחג ההודיה, שפכו לידה ונתפסו על ידי המשטרה. משם זה הופך מצחיק יותר. בכל שנה בחג ההודיה משדרות תחנות רדיו נאמנות, בעיקר בניו אינגלנד, את השיר במלואו וגאתרי חוגג בהופעה מיוחדת. עולם ומלואו.

חג ההודיה הוא לחברים שאומרים תודה על החברות ועל הדברים הטובים שקרו להם בשנה החולפת. מספרים לי שיש אנשים כאלה. החברים הראשונים והאחרונים שלנו במיין היו מרי־אליס ומקס, שהוא בעל חנות היין המקומית, כך שלא היה סיכוי שאחמיץ אותו. ידענותי ויהדותי הקסימו אותו, אני מסמר הצוהריים בנסיבות מסוימות, ותפסנו דיבור. מפה לשם הזמינו והזמנו, ניסיון אמיץ נגד כל הסיכויים, אפילו עזרנו לבנה של מרי־אליס להכין עבודה על משה דיין, אבל כימיה גדולה לא הייתה שם. וגם נתק היה, אחרי ששכחו להזמין אותנו לחתונתם אף שהיינו הראשונים שידעו עליה. אישית, לקחתי את זה קשה ויריתי כמה מיילים שהפילו את מקס למשכב.

***

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שנעמי עזבה, לא מיד אבל בנחישות, באתי בדלתה של חנות היין. מקס ואני נפלנו איש לזרועות אחיו, ומרי־אליס חיבקה אותי. אפשר היה לחשוב שהם ידעו שאשתי עזבה אותי, אבל לא. את החדשות המרות אני סיפרתי להם, ואף אחד לא התמוטט.

בשנתיים שבהן נעדרתי, הפכה חנות היין הנהדרת הנוטה בכבדות לעבר קליפורניה, שבה דאג מקס לכל מחסורי, גם לחנות גבינות מזוודת לעילא, מיני תבלינים, פסטה, שמן זית ודומיהם. מכונת אספרסו גדולה גונחת על דלפק, ומקס הוא בריסטה מיומן. שלוש פעמים בשבוע מגיע לחם טעים, מצרך נדיר למדי במיין. בחורף דולק תנור עם בולי עץ בלהבה אדומה. בסיבוב החדש של יחסינו אין לנו תביעות הדדיות, הכל מתנהל בנחת. אני קונה גבינות טעימות, ועוזר שאני יודע את שמותיהן במקור הצרפתי והאיטלקי, ומקשקש קצת בשתי השפות וזוכר את תנועות הידיים הפריזאיות של דנקנר. לפעמים אנחנו מתחלקים בפרושוטו איטלקי או בחאמון סראנו ספרדי או בקופה. הכל אחלה.

מה שהחמצתי היה שבחורף שעבר החלה מרי־אליס להגיש ארוחת צוהריים בימי שישי. זה מעין בראנץ' מתמשך מהצוהריים עד הערב שהתגלה כהצלחה גדולה. השנה התעקשה מרי־אליס להגיש ארוחה גם למוחרת חג ההודיה הנחוג ביום חמישי לפני האחרון של נובמבר, יום שנהוג לאכול בו בעיקר שיירי הודו. המגבלה הגדולה היא לקרוא למקום מסעדה, בר יין נשמע טוב יותר מבחינת הרשויות, ובימי שישי האחרונים אני רואה שם אנשים שמעולם לא ראיתי בבלו היל. כאלה שאולי אין להם סיבה טובה לצאת מהבית. בעיקר לא בחורף.

מנה ראשונה יכולה להיות ברוסקטה עם עגבניות מטופלות במלח טוב ושמן זית או צלחת גבינות או שרקוטרי של נקניקים טובים. אפשר גם גבינת עזים רכה שהושרתה לילה שלם בשמן זית, סלט ירוק קטן עם רוטב ויניגרט ממזרי עוקץ או טונה טובה עם שעועית לבנה. מקס מוזג יין שאני אוהב ויושב לידי. על מדף סמוך עומד ספר הבישול באנגלית שכתבתי לפני 25 שנה. מכיוון שאופני הבישול מוגבלים בינתיים, בעיקר בישול ארוך, יש מיני־צלי, שוקרוט, חזיר על פולנטה וכיוצא באלה. ומי יודע כמוני שכדי לאכול ארוחת צוהריים סבירה עד טובה יש לנהוג שעתיים לכל כיוון. היוזמה הזאת שינתה את חיי. מובן שאין לי סבלנות לשבת שעה ארוכה כמתבקש, אבל זה נותן לי סיבה להיות מחוץ לבית בזמן שדארסי באה להחליף מצעים ולנקות את החדרים שבהם אני משתמש.

אתם כמובן רואים מיד כיצד כל זה מתחבר לארלו גאתרי. אוסיף ואומר שהוריו של מקס גרים בוודסטוק, מדינת ניו יורק, בעיירה שעל שמה נקרא הפסטיבל המקורי שבו הופיע גם גאתרי על הטיסה עם מריחואנה מלוס אנג'לס. הכל ביחד מתחבר בראשי למשהו שנורמן רוקוול צייר עם מוזיקת רקע אמריקאית שורשית, ואם אצבעותי יחזרו לעצמן אחרי הזריקות, אני שוקל אפילו להוציא את הגיטרה הישנה. לא כל כך ברור לי מה אעשה לבד בבית, אם תוכניתי לשמור עליו תעלה יפה. אז עלה בדעתי אולי לנצל את המצור המושלג כדי להשתפר בגיטרה עד כדי כך שבקיץ ירססו בפורטלנד גרפיטי Maiberg is God. או שלא. בינתיים יש לי המסעדה של מרי־אליס והחום שמקרינים אנשים שאיני מכיר - פעם אחת אכלתי עם עורך הדין שלי שגילה באותו שבוע שאחד מהוריו הביולוגיים היה יהודי - ואם יהיה מניין אולי נניח תפילין. נראה.