לפני 50 שנה כתב אליעזר ליבנה ספר מכונן על יחסי ישראל ויהודי ארה"ב, שמסקנותיו רלוונטיות עד היום. בספרו "יהדות אמריקה: אתגר ישראלי", טען אידיאולוג הציונות הסוציאליסטית כי עבור יהודי ארה"ב שיבת ציון והקמת מדינת ישראל היוו בעיה אידיאולוגית חמורה. מאז חורבן הבית השני הוקמו קהילות יהודיות בכל העולם והגדירו עצמן כקהילות גלותיות. זאת אומרת, הן הגדירו את עצמן ביחס לשרשרת הקיום של העם היהודי, שנותק מארצו ונפוץ בכל העולם עד ימות המשיח. לא כך הקהילה באמריקה.
על פי ליבנה, הקהילה היהודית בארה"ב לא ראתה את עצמה מעולם כקהילה גלותית זמנית, ובכך ניתקה עצמה משרשרת הקיום היהודית בגולה. להבדיל מקהילות יהודיות בעולם, ראו עצמם יהודי ארה"ב כקהילה שהגיעה לארץ המובטחת החדשה, שאותה לא יעזבו לעולם.
התפיסה הזאת מושרשת באתוס האמריקאי הרחב. מראשית ההתיישבות האירופית בעולם החדש, ראו עצמם המתיישבים כמי שבונים את הארץ המובטחת החדשה. היהודים האמריקאים השתלבו באתוס הזה בזכות העובדה כי כבר מראשית דרכם, ובניגוד מוחלט למצב בשאר העולם באותם ימים, האמריקאים העניקו אזרחות וזכויות שוות ליהודים.
תפיסת הבכורה הזאת יצרה קושי מובנה בקבלת התנועה הציונית על ידי יהדות ארה"ב. הרי המדינה היהודית בציון שוללת מטבעה את האתוס הקובע כי הבכורה עברה לאמריקה. לאורך השנים יהדות ארה"ב פתרה את הפלונטר הקיומי הזה באמצעות הקנטת ישראל. עבורם המדינה היא מקלט ליהודים מסכנים מארצות אחרות, פרימיטיביות, עניות, מוכות טראומת הפוגרומים והשואה. ולא רק שתושביה מסכנים, גם ישראל מסכנה וענייה. היא זקוקה לדודים מאמריקה כדי לשרוד. לתפיסתם, הרחמנות ורוחב הלב והכיס שלהם הם הערובה לקיומה של המדינה החלשה.
בחמשת העשורים הראשונים לקיומה של ישראל לתפיסה הפטרנליסטית הזאת היה על מה להתבסס. המדינה הייתה ענייה, והאוכלוסייה היהודית בישראל הייתה קטנה בהרבה מזאת של הקהילה באמריקה. ב־1970, למשל, חיו בארץ כ־2.6 מיליון יהודים, ובין 5.4 ל־6 מיליון יהודים באמריקה. על הפערים ההשכלתיים והכלכליים בין ישראל הקטנטנה לקהילה הגדולה באמריקה אין בכלל על מה לדבר.
המצב התחיל להתהפך בשנות ה־90 עם העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר לישראל ועם הגידול בנישואי תערובת וההתבוללות של יהודי ארה"ב. העלייה שינתה את פניה הכלכליים והחברתיים של ישראל. העולים היוו מנוע לתעשיית ההיי־טק, לריבוי המוסדות להשכלה גבוהה וגם לגידול המהפכני בפריון היהודי. כאשר במערב חלה התמוטטות בשיעורי הפריון, בישראל הם עלו בהתמדה, עד שב־2016 חל שוויון בין נתוני הילודה של נשים מוסלמיות ויהודיות בארץ. עוד קודם לכן, ב־2013, הפכה ישראל לראשונה לקהילה היהודית הגדולה בעולם.
האתוס מתפרק
במקביל שרויה הקהילה היהודית בארה"ב במשבר כפול של אובדן זהות והתמוטטות דמוגרפית. שיעור הפריון הנמוך ביותר שם נרשם בקרב הרפורמים: כ־1.3 ילדים לאישה. זאת ועוד: על פי מחקר של המכון למדיניות העם היהודי של הסוכנות, 53%־68% מהיהודים הלא אורתודוקסים בגילי 18־34 אינם נשואים. ובעוד האורתודוקסים מהווים רק 12% מהקהילה היהודית כיום, 27% מהיהודים מתחת לגיל 18 הם אורתודוקסים.
אשר למשבר הזהות, המספרים מדברים בעד עצמם. על פי הסקר של מכון פיו מ־2013, 60% מהיהודים שנולדו למשפחות קונסרבטיביות אינם משתייכים עוד לתנועה כבוגרים, ולמעלה מרבע מהקונסרבטיבים עוזבים את הקהילה. בקרב הרפורמים 40% עוזבים את התנועה, ומתוך אלה שנשארים, שיעור משמעותי כלל אינו יהודי. בשנים 2000־2013 80% מהחתונות של רפורמים נעשו עם לא יהודים, ורבני התנועה המליצו להתאים את מנהגיהם באופן הכולל את בני המשפחה הלא יהודים. לנוכח זאת ברור כי לא כל ה־35% מחברי התנועה הרפורמית הם יהודים.
המצב בארץ הפוך: בזמן שהזהות היהודית של הרפורמים והקונסרבטיבים מתפרקת, הזהות היהודית של יהודי ישראל מתפתחת ומתחזקת, גם בקרב ישראלים המגדירים את עצמם חילונים.
המהפך הזה הביא למצב שבעשור האחרון הפכה ישראל למנהיגת העולם היהודי, ובמקביל האתוס שהגדיר את הקהילה היהודית באמריקה מתמוטט. כדי להתמודד עם המצב החדש ראשי התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית מגדירים את זהותם באמצעות שלילת הבכורה של ישראל. כך למשל המתקפות על הממשלה בכל הקשור למתווה הכותל והדרישות לפטר את סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי בעקבות הדברים הביקורתיים שהשמיעה על הקהילה היהודית האמריקאית.
יש להניח כי ככל שתהליך ההתמוטטות של הרפורמים והקונסרבטיבים ילך ויחריף בשנים הקרובות, יתחזק הצורך להגדיר את הזהות של חברי התנועה כזהות לעומתית כלפי ישראל.
ככל שהמצב הזה בעייתי, הוא אינו הסיפור כולו. וכאשר ממשלת ישראל מתלבטת כיצד להתמודד איתו, עלינו להבין גם את המאפיינים האחרים של הקהילה הגדולה השרויה במצוקה.
כאשר בתחילת החודש בית הלל שבאוניברסיטת פרינסטון ביטל ברגע האחרון את הרצאתה של חוטובלי, בית חב"ד בפרינסטון נתן לה במה. כיום יש יותר מרכזי חב"ד בארה"ב מאשר בתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים יחד, ובעוד שבשנת 2000 היו כמאה בתי חב"ד בקמפוסים, כיום מספרם עומד על 264. על פי מחקר שפורסם על ידי מכון הרטיג בניו יורק, ההשפעה ארוכת הטווח של בתי חב"ד על סטודנטים יהודים שעברו דרכם באוניברסיטה היא אדירה. יהודים רפורמים או קונסרבטיבים שפעילים בחב"ד לא הופכים לאנשי התנועה, אבל הנטייה שלהם להישאר יהודים, כמו גם המחויבות שלהם לישראל, עולה ומגיעה לכ־100%.
כמו כן, ככל שהתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות מתרחקות מתמיכה בישראל, יהודים צעירים מתרחקים מהן. בתחילת השבוע עיתון "הארץ" דיווח כי פרויקט תגלית נאלץ לבטל את ההסכם שלו עם התנועה הרפורמית, משום שהתנועה לא הצליחה לגייס מספיק משתתפים לטיולים שנערכים במסגרת הפרויקט. על פי הדיווח, על אף שרק 5% ממשתתפי תגלית מגדירים את עצמם כאורתודוקסים, רבע ממשתתפי התוכנית מצטרפים לטיולים המאורגנים על ידי גופים אורתודוקסיים. והכישלון של הרפורמים מהדהד עוד יותר כאשר מביאים בחשבון שכשליש ממשתתפי הפרויקט גדלו בבתים רפורמיים.
משמעות הנתונים היא שההחלטה של הרפורמים והקונסרבטיבים להגדיר את עצמם באופן לעומתי כלפי ישראל איננה מקרבת, ואולי אף מרחיקה את חבריה ממנה. לעומת זאת יהודי אמריקה הצעירים, המבקשים לבסס את זהותם היהודית ולצקת בה תוכן, מוצאים בית בתנועת חב"ד, שלה גישה מקבלת ופרו־ישראלית.
התמוטטות האתוס של הקהילה היהודית באמריקה מביאה אם כן לשתי תופעות עיקריות: מצד אחד, האליטות של ההנהגה אינן משלימות עם תפיסת הבכורה על ידי מדינת ישראל ויהדות ישראל. מצד שני, קבוצה הולכת וגדלה, שאת שיעורה קשה לאמוד, מתקרבת ליהדות המסורתית, הפרו־ישראלית. זו שרואה את ישראל כארץ המובטחת הבלעדית ומטפחת זהות יהודית אמריקאית חדשה, שונה ממה שראה ליבנה לפני 50 שנה וממה שראינו עד כה.