השבוע נפגשתי עם משלחת מנהיגים כורדים גולים, שהגיעה לישראל ללמוד מאיתנו. הכורדים מרגישים קשר עמוק עם ישראל, ורואים בה ידידת אמת. ארגן את המפגש הפורום המשפטי הבינ"ל, ארגון לזכויות אדם המאגד בתוכו קבוצות מכל העולם התומכות במלחמה בטרור והנלחמות בדה-לגיטימציה.

הכורדים, כידוע, קרועים בין ארבע מדינות: עירק, אירן, סוריה ותורכיה, ודוכאו בכולן במידה זו או אחרת. המלחמה בדאעש העניקה לכורדים רוח גבית, ואמפתיה עולמית. התמונות של הלוחמות הכורדיות הגיבורות שודרו בעולם וחיממו את הלבבות המפוחדים במערב. משאל העם שנערך בספטמבר האחרון גרר הפגנות תמיכה ברחבי העולם. בכל ההפגנות האלה, מישהו נופף בדגל ישראל.

הכורדים מרגישים שותפות גורל איתנו. גם הם מיעוט, גם הם מוקפים מדינות אויב. גם להם יש גולים השומרים על קשר עם המולדת. גם הם כמהים למדינה, גם הם חווים סבל וכאב מחרידים, כפי שחווינו אנו. מבחינת הדה לגיטימציה שהם עוברים, הם אפילו במצב פחות טוב מאיתנו.



לאחר שאיש בעולם (פרט לישראל) לא הכיר בתוצאות משאל העם שלהם, בו 93% תמכו בעצמאות לכורדיסטן העירקית, נמצאים הכורדים במצב גרוע בהרבה משהיו לפניו. עו"ד יפעה סגל מהפורום המשפטי מאשימה את התזמון שלהם. "כשנישאו על כפיים בעקבות המלחמה שלהם בדאעש – אולי היו מקבלים יותר לגיטימציה. אבל הם חיכו עד תום המלחמה, ועכשיו כולם מפנים להם עורף".


עו"ד סגל מספרת שאירופה בגדה בהם כי יש הסכם בין תורכיה לגרמניה למנוע כניסת פליטים סורים לשטחה. תמיכה בכורדים תסבך את גרמניה מול תורכיה. גם מול איראן אין כוונה להתעמת, כשלאחר הסכם המעצמות בנושא הגרעין, האירופאים מושקעים בכלכלה האיראנית וצידוד בכורדים יגרום להם להפסד כספי משמעותי. הכורדים מאוד מאוכזבים מאירופה ומארה"ב שגם ממנה ציפו לתמיכה לאחר שנלחמו יחד בדאעש, אך למרות הסיוע הצבאי, לא היה סיוע אזרחי לעורף הכורדי. הסיבה לאי תמיכת ארה"ב בכורדים, היא שהיא תומכת בנשיא עיראק הנוכחי, מפחד שקיצוני ממנו יעלה.



קהרמן אבסן, נשיא KES, הארגון הכורדי-אירופאי, הוא גולה שחי בבלגיה. בביקור שלו כאן הוא חש אמפתיה גדולה כלפיו וכלפי גורל עמו, הן מגורמי ממשל בישראל, והן מהאיש ברחוב. הוא בא לחפש השראה. "אתם הקמתם מדינה כנגד כל הסיכויים. גם אנחנו רוצים להגיע לזה ולחיות בשלום. זה חשוב ביותר לאנשי התפוצות, כי אנחנו מרגישים תלושים מהמולדת שלנו. באנו הנה ללמוד איך עושים את הבלתי אפשרי".

אבסן מזועזע עדיין מהתעלמות העולם מהחלטת העם הכורדי. "היינו שבורים מזה, אנחנו עדיין. זה כמו שמישהו במשפחה מת, ואתה מסרב להאמין בזה, וכל הזמן אתה מסתכל על הדלת מחכה שהוא יכנס. חיכינו וחיכינו שתהיה תמיכה וזה לא קרה. הבנו שהעולם עדיין לא מוכן לזה". לאחר משאל העם, פלשה עיראק למרחב הכורדי וכבשה את כירכוכ, שדה הנפט העיקרי בכורדיסטן. הם גם סגרו את המרחב האווירי ויצרו מצב של מצור דה-פקטו. משאל העם, שהיה אמור להוות פתח של תקווה בעבור העם הזה, דרדר את מצבו דרסטית.

"אנחנו לא מתחרטים על משאל העם", אומר אבסן, "עכשיו העולם יודע מה אנחנו רוצים. אם אתם יכולתם לחכות אלפיים שנה – גם אנחנו. אנחנו אופטימיים למרות שקשה. ואנחנו לא נפסיק עד שנהיה אומה חופשית. כמוכם".

שינוי מבורך

בצפון איטליה השמש זורחת וקר. מעל לאגם רואים את הקדימון של האלפים כבר מכופה שלג. לוואצה וקרואסון, גבינות עם אחוזי שומן ששולחים את האוכל אותם למחלקה הקרדיולוגית, פעמוני כנסיה בכיכר. שלכת פריכה, קרני השמש מלטפות אותה בזהב, פסלי אבן בגני אצילים מנומנמים, ואנשים נוסעים לעבודה בפרארי כי זה מה שיש.

בכפר מעל האגם שיפץ בחור בשם ליביו מערות ששימשו לפני מאות שנים לאכסון יין ושמן זית. לפני המצאת החשמל, חלק מהמערות שימשו כפריזר, כשמולאו בשלג מההרים הגבוהים, ושימרו את המזון כאן, בגובה 300 מטר מעל פני הים. כאן צומחים זיתים והדרים, אפילו בננות. מקום מבלבל, מול הרים מושלגים, כל כך נמוך. משהו בין שוויץ לקוסטה ריקה.

הם טובים בהכל, האיטלקים. במכוניות, באוכל, בקפה, בשוקולד, בארכיטקטורה, בציור, בפיסול, בכינורות, באופרה, באופנה, אפילו בשביתות. הם טובים ב ה כ ל. הם נחמדים, יש להם חוש הומור, הם נינוחים ופתוחים ומתאמצים לעזור. חוץ מהפופ הדלוח שלהם, הם היו יכולים להיות מקור לכל כך הרבה קנאה, אבל יש בהם משהו שגורם לצופה בהם לרצות להיות חלק מהם, ולא מעורר בדל של רגש שלילי.

ליביו מצא את המערות במפה עתיקה, פינה מהן את העפר והשפוכת, שיפץ והפך אותן לחדרי אירוח קסומים, עם תקרת גרניט מעוגלת ורצפות עץ. בלילה לא הבנו, בבוקר הבנו הכל, כשהנוף גרם לנו לשתוק ולנשום עמוק.

ליבויו יושב איתנו לארוחת בוקר ומספר לנו על סניור גוצי. קרלו גוצי היה מכונאי בחיל האוויר האיטלקי במלחמת העולם הראשונה. כשהסתיימה, הוא החליט לפתח אופנוע. לחבר שלו היה מחסן בכפר קטן בשם מנדלו דל לאריו, ובעזרת חבר אחר מהצבא שמימן את ההרפתקה, הוא בנה אופנוע נהדר והקים מפעל משגשג שהעסיק 1600 איש מהאזור.

מוטוגוצי הוא האופנוע היחיד שראינו בכבישים המתפתלים בהרים ולאורך הנהר. רק המראה שלו חימם לנו את הלב. ולא רק בגלל שהוא אופנוע נהדר, אלא בגלל שהוא מבוסס על התמונה האיטלקית האידיאלית: קבוצת חברים שיושבת לארוחה ארוכה, מרובת מנות ואלכוהול. חבורה קולנית וצוחקת, שמסתכלת אחד לשני בעיניים. מוטוגוצי היא חברה שמבוססת על חברות. כל פעם שראינו מוטוגוצי מזמזם בכביש, נזכרנו שהכל התחיל כי לחבר של סניור גוצי היה מחסן ריק, וסניור גוצי הלך לכפר ליד האלפים לבנות את האופנוע שלו כי היה לו שם חבר.

ההשוואה בין החיים שם לכאן כואבת. בחיים שלי בארץ יש מחסומים ופלסטינים ומדבר וריבלין עם אזריה וטראמפ עם אבו מאזן וצוללות ורביב דרוקר ודין יששכרוף, ושם ירוק ואגם וברבורים ומוטוגוצי ורביולי וערים עתיקות ובצפון אפילו אין הרבה מהגרים. כל הפרטים האלו מתגבשים לכדי תחושה חזקה מאוד: כאן לחוץ, שם נינוח ורגוע ויפה כל כך.

אבל בגלל שלמרות הניסיונות הוברר מעל לכל ספק שאנחנו נשארים כאן, כי אין לנו הרבה ברירה (לנו כעם ולי כיחידה שמחוברת לתרבות ולארץ), אני מנסה לחשוב מה אפשר ללמוד מצפון איטליה. איך לעשות את החיים שלי קצת יותר דומים לשם. ובכנסיה בעיירה, באמצע קונצרט בארוק, אני מבינה שאם אפנה את המיקוד יותר פנימה, לא לחלוטין אבל אשנה את המינון, ואלחם פחות ואתעצבן פחות ואכעס פחות, ואתרכז יותר במשפחה ובחברים, ואאכיל הרבה אנשים קולניים ושמחים לארוחות ארוכות עם הרבה אלכוהול וילדים שירוצו מסביב, ואתמקד בירוק ולא בצהוב, ואשקיע באסקפיזם מבורך, ובביתי במדבר אקשיב לאופרה איטלקית בפול ווליום, יהיה הרבה יותר טוב.

ואולי ההחלטה הזו בלבד כבר התחילה את השינוי המבורך, כי בדרך לנתיב האבות, דרך הכפר הערבי בו כל יום נזרקות אבנים על מכוניות כמו שלי, גיליתי שאני כבר לא מפחדת.