“הזקן מנהריים” פנחס רוטנברג, שהביא את החשמל לארץ ישראל, והמשוררות זלדה ואלזה לסקר־שילר. מנחם בגין ור’ עובדיה מברטנורא. אורי צבי גרינברג וש”י עגנון. הנביאים חגי ומלאכי מימי ראשית הבית השני, והרב קוק. “אור החיים” הקדוש והרמב”ן, פיינשטיין וברזאני, עולי הגרדום שפוצצו עצמם בתא המוות, יואל משה סלומון והנרייטה סאלד. אליעזר בן יהודה ור’ יהודה החסיד, נסים גיני, בן 10, החייל הצעיר ביותר שנפל בקרב במלחמת העצמאות, וכל המתים שנעקרו מקבריהם בחורבן גוש קטיף והובאו ירושלימה. וליד אורי צבי גרינברג - גם אבא ואמא שלי.
 

בבית הקברות בהר הזיתים נחים כולם. הם ועוד רבבות. 3,000 שנה קוברים יהודי ירושלים את מתיהם בהר הזיתים, אל מול הר הבית. אין עם בעולם שיש לו פנתיאון כזה שבו קבורים נביאים וכוהנים, ראשי העם ופשוטי העם, משורריו וסופריו, לוחמיו וחלוציו. זה לצד זה, זה על זה. בשנים שבהן הר הזיתים היה כבוש בידי ממלכת ירדן - חולל בית הקברות, וחלקים גדולים ממנו נהרסו.

סללו עליו כביש, ריסקו את המצבות או השתמשו בהן לריצוף מחנה צבאי של הלגיון. לאחר מלחמת ששת הימים החלה מלאכת השיקום: זיהוי הקברים, מיפוי, שיקום המצבות וחידושן. ועדיין אלפי מצבות שבורות ובלתי מזוהות מוטלות בו. בכל יום עובדים שם, מגדרים, מקימים עמודי תאורה, משפצים. ומה שבונים ביום - באים ערבים והורסים בלילה. 
 

שנים רבות נמשכת גם ההתנכלות לפוקדים את קברי בני משפחתם. מארבי אבנים ובקבוקי תבערה, שוד, ניסיונות לינץ’ שעד היום רק בנס לא הסתיימו ברצח. ילדי בתי הספר הערביים שעל ההר יוצאים בהפסקות להשליך אבנים, ובלילות - מעשי ונדליזם והרס לאומני, ניפוץ מצבות, השלכת אשפה ופגרי בעלי חיים. וגם מקימים מבנים לא חוקיים ונוגסים בשטח בית הקברות. לאחרונה שוב מרחיבים מסגד הסמוך להר ופולשים לשטחו.
 



לשום עם בעולם אין פנתיאון כזה שהוא עדיין בית קברות פעיל. וכגודל חשיבותו - כן גודל ההזנחה, הרשלנות, אובדן הריבונות ובזבוז המשאבים. ממשלות ישראל משקיעות בעשור האחרון עשרות מיליוני שקלים בשיפוץ ההר, אבל ההפקרות נמשכת. עיריית ירושלים שבתחומה נמצא בית הקברות אינה מופקדת על מניעת פיגועי הרס לאומניים.

הר הזיתים

המשטרה טוענת שהשמיכה קצרה. אומנם לאחר לחץ שנמשך שנים - הוקמה בסמוך להר תחנת משטרה, אבל ההתנכלויות לא פסקו. משרד השיכון (עיוות היסטורי הנמשך שנים רבות) מספק ליווי למבקשים לעלות להר, והמשרד לענייני דתות אינו רוצה או אינו יכול לאכוף מרותו על חברות הקדישא הרבות בהר.
 

ביום שמתפרסם מאמר זה מתכנסת בכנסת שדולה חדשה; השדולה למען הר הזיתים. מארגניה אומרים כי היא הגדולה בכנסת, וכל המפלגות (למעט הערבים) מיוצגות בה. גם חברי הוועד הבינלאומי להגנה על הר הזיתים הצטרפו אל חברי השדולה. אכן מהלך רב־רושם. ודאי יינשאו בטקס הפתיחה נאומים נאים על חשיבות הר הזיתים, והמשתתפים יתחייבו לעשות ככל יכולתם. אבל אפשר ואין בכך צורך.
 

כבר בשנת 2006 הנחתי על שולחן הכנסת את חוק הר הזיתים, המציע הקמת רשות ממלכתית אחת שתטפל בכל ענייני ההר: אבטחה ושיקום, תיירות וארכיאולוגיה וקבורה, רשות שתאגד בתוכה את כל הסמכויות ואת כל התקציבים ותישא באחריות. אבל משרד האוצר התנגד כי לא רצה להתחייב לעלויות, משרד המשפטים התנגד כי הוא לא אוהב “רשות ממלכתית”, משרד הדתות לא רצה לריב עם 15 חברות קדישא, שחששו שנוגסים בסמכויותיהן וב”נחלת האבות” שלהן, מועצת בתי העלמין התנגדה אז לחקיקה כי לא רצתה לוותר על הכבוד ועל הג’ובים (בראש המועצה היום עומד דווקא יהודי נאמן ומסור, הרב הלל הורוביץ, אך קצרה ידו בריב הסמכויות), המשטרה לא רצתה לוותר על הסמכות, אך לא רצתה אחריות כוללת.

והעירייה - זה היה תמיד “גדול עליה”. הייתה זו ממשלת נתניהו שבשנת 2012 הצביעה נגד החוק וקברה אותו. היו להם תירוצים מתירוצים שונים, והעיקרי שבהם: אין צורך בחוק. אנחנו עושים כל מה שנדרש גם בלי חוק. אבל הם לא. 
 

כי זוהי הרעה החולה בהר: לאף אחד מהגופים המטפלים בהר היום אין כל התקציבים, הסמכות והאחריות על כל התחומים. אין אדם אחד שקם בבוקר וכל תפקידו וכל אחריותו וכל המשאבים המוקצים לו מוקדשים רק לתכלית אחת. ואם פוגעים בבית הקברות ובמבקרים בו - מידו תבקשנו. כי כשיש הרבה אחראים, רבה ההפקרות.
 

שדולת הר הזיתים שקמה השבוע יכולה להתחיל ולסיים את פעילותה במהלך אחד: חקיקת חוק רשות הר הזיתים. עד שתקום רשות ממלכתית זו, לא נזכה לראות את סופה של החרפה הלאומית הזאת.