1. בין חקירה לחקיקה הגיע השבוע בנימין נתניהו לשאת דברים בכנס הדיפלומטים שערך "ג'רוזלם פוסט" בירושלים. הוא נכנס לאולם כרוח סערה, הסתער על הבמה ותיאר בפני הקהל את התאוצה ביחסי החוץ של ישראל, את הביקורים הרבים של ראשי המדינות, את ההתחממות עם מדינות ערב, את ההשקעות הזרות ואת הכמיהה העולמית לקשר עם ישראל. הוא עבר מווייז ומובילאיי לפרה הישראלית המניבה ביותר בעולם, משם לסייבר, למים וכו'. אף מילה אחת על חקירות, על שמאלנים, ואף מילה על ירושלים ביום חגה. הרעים הפעם היו רק האיראנים.

נתניהו הוא פרזנטור מדהים שמרשים אותי כל פעם מחדש. "איפה הצונאמי המדיני שהבטיחו לנו? אנחנו מובילים מהפכה ביחסי החוץ שלנו", קבע נתניהו. אבל בחלוף חצי שעה חזר נתניהו אל הריאליטי, אל ההישרדות הפוליטית, אל החקירות, המעצרים של מקורבו ראש הקואליציה, אל המשטרה, הפרקליטות והעיתונות ואל הציבור בישראל שמתחיל להתעורר ולהבין שאנחנו בסיטואציה של הגנה על ערכי היסוד שלנו.

בין חקירה לחקיקה הבחנתי השבוע שוב בטרגדיה הגדולה של נתניהו. מצד אחד, מנהיג בעל ניסיון רב, אנגלית משובחת ויכולת שיווקית מדהימה, ומצד שני, אדם העוסק בהישרדות פוליטית, נאבק בכמה חזיתות. ראש ממשלה שנהנה לנסוע לחו"ל, אך קשה לו לחזור הביתה אל המציאות המקשה, הן בחקירות נגדו והן בחקירות נגד מקורביו, שעלולות ללחך את שובל גלימתו. ביום רביעי על הבמה במלון "וולדורף אסטוריה" בירושלים, ראיתי את נתניהו זחוח, סמכותי ובוטח - אך אני יודע כמוכם שמדובר באדם במצוקה שצריך לנהל מדינה ביתרת הזמן שמותירות לו הגזירות האחרות. וזוהי הטרגדיה.



2. בזמן הקרוב יידרשו כנראה חברי סיעת הליכוד וחברי הליכוד לבחור בין "כבוד הליכוד" לבין "כבוד יושב ראש הליכוד". אל יהא הדבר קל בעיניכם. בניגוד למפלגת העבודה שמכלה את מנהיגיה בזה אחר זה, הליכודניקים אוהבים ומכבדים את ראש תנועתם - כך היה מאז ומתמיד. אבל גם בליכוד ישנו כרסום.

הראשונים לרטון הם השרים וחברי הכנסת. בפער שבין מה שהם אומרים בשיחות הרקע למה שנאמר בנאומים - ניתן להכניס מדינה שלמה. אחר כך אלו ותיקי הליכוד ונאמניו, אלה שזוכרים את ימי בגין ושמיר ואת המנהיגות שנהגה בממלכתיות, ביושרה ובצניעות, ובהמשך אלו חברים בציונות הדתית ובימין שמבינים שהתנהלות נתניהו פוגעת ועלולה לפגוע עוד יותר באינטרסים של הימין בישראל. בשנים האחרונות וביתר שאת מאז תוצאות הבחירות האחרונות, מאוהב ראש הממשלה בעצמו, בדעותיו, בשגיאות שלו, במינויים שלו ובכלל. ההתנהלות שלו מול החקירות ומול החקיקות ההזויות מצביעה על העובדה שהוא מרגיש שמדינת ישראל היא "נחלת בנימין", ושלו ולמשפחתו ניתנה המלוכה.

כאן בדיוק בא רעיון הרוטציה. התוודעתי אליו בעיקר בקיבוץ ובצבא. אתה יכול להיות מזכיר קיבוץ או רכז משק או רפתן מעולה - אבל אחרי קדנציה של שלוש שנים תוחלף, כדי שלא תהיה מאוהב בעצמך וברעיונות שלך, שלא תיתפס לקונספציה ושתפנה את מקומך למישהו שינקוט גישה של "בדוק וחדש" ולא של "ראה וקדש". בצבא זה הרבה יותר חזק. אתה יכול להיות מפקד חיל אוויר מעולה או רמטכ"ל עילוי או הפרקליט הצבאי הראשי המוכשר ביותר שקם לעם היהודי - הקדנציה שלך קצובה. כך במוסד, כך בשב"כ. זה נכון שכאשר מדובר בנבחר ציבור - העסק מעט שונה וזהו "רצון העם" וכו', אבל "מורשת נתניהו" מחייבת שינוי חקיקה שיגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות, כדי שנוודא שהוא יישאר ראש ממשלה ולא מלך שעסוק בביסוס מלכותו וסילוק מתחריו. החוק הזה צריך להיות בהסכמה לאומית רחבה, וכחוק יסוד שיחוקק לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.

3. לא הזדהיתי ואף כתבתי כאן נגד "מחאת פתח תקווה", שכוונה ברובה נגד היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. "מחאת רוטשילד" מוצאת אותי מזדהה. היא לא פרסונלית, היא רחבה ומבטאת מיאוס כללי של הציבור מהשחיתויות, מהחקירות ומהתנהלות ראש הממשלה וחלק מיועציו וחברי סיעתו. היפה והחשוב במחאה הזאת הוא שהגיעו אליה אנשים טובים, שמעולם לא שקלו לקום מהכורסה ולבוא להפגין ולמחות. הם לא נושאים את הפרופיל של המפגין הסדרתי. בין המפגינים היו מנכ"לים בכירים במשק, קצינים בכירים במילואים, דתיים וחילונים מהמרכז ומהפריפריה. אם אבי גבאי שגה כשהגיע לפתח תקווה, הוא לא ישגה אם יגיע לרוטשילד - זו מחאה אחרת שהקרדיט לה שייך לאלדד יניב ולמני נפתלי ולנוספים שהבעירו את דעת הקהל.

היפה במחאת רוטשילד הוא שלא מדובר הפעם במחיר הדירה שלנו, במחיר המטרנה שלנו ובמחיר הקוטג' או המילקי (מבלי לפגוע בחשיבותם). מדובר בפרצוף שלנו, בדמוקרטיה שלנו ובמדינה שלנו. אל מול עינינו נערמת והולכת מסה קריטית של מיאוס משחיתות, ממניפולציה, מהזנחת ערכי יסוד, מבגידה בשליחות הבוחר, מניצול לרעה של הכוח הפוליטי, בהקרבת מוסד החקיקה והממלכתיות לטובת אדם ספציפי שמנצח על התזמורת הזאת.

הפגנת פ"ת ברוטשילד תל אביב . צילום: אבשלום ששוני

4. בשבועות האחרונים פונים אלי אנשים טובים וחברים ואומרים לי: בניהו, תישאר אובייקטיבי. אנחנו אוהבים לשמוע אותך ולקרוא אותך, למה לך להרגיז? למה לך לכתוב ביקורת? יש כל כך הרבה נושאים אחרים, תשאיר את זה לבן כספית ולאחרים. אני עונה להם שאני לא מהמתלהמים ואין לי אג'נדה או אובססיה אישית נגד נתניהו ושהרבה פעמים כתבתי בזכותו, אבל אני לא יכול להישאר אדיש נוכח האירועים ואני כבר לא דובר צה"ל ולא דובר הממשלה. ובינינו, אני מת לחזור להיות חיובי, ממלכתי ומתון, אבל זה לא תלוי רק בי.

5. אני לא בטוח שדוד ביטן לא הקדים חקיקה לחקירה, שידע כי גם אם תתמהמה - בוא תבוא, כשם שאינני בטוח שנתניהו לא מקדים חקירה והתקפה על המשטרה לקראת אפשרות להגשת כתב אישום. אין ברירה, שנים ליד פוליטיקאים לימדו אותי לחשוב "הפוך על הפוך". עכשיו יוכלו שניהם לטעון שהמשטרה והפרקליטות נוקמות בהם על החוקים ועל הביקורת - אבל רוני אלשיך גדל והתחנך בשב"כ על "הפוך על הפוך, על הפוך".

6. ביקרתי בסוף השבוע עם אורחים משנגחאי בשמורת הטבע החולה - הם רוצים ברית פארקים תאומים בין החולה לבין פארק פנינסולה בשנגחאי, שבו ביצות, צמחייה, בעלי כנף וכו'. אביתר, מנהל השמורה, הוא הבן של ביאליק - בעלי מלון "ארזים" במטולה, שבו בילינו שנים ככתבים צבאיים בימי לבנון האיומים. בשמורת החולה המדהימה מבקרים רק 100 אלף איש בשנה, וזו תעודת עניות למערכת החינוך שלנו, לצה"ל ולקצין חינוך ראשי ולציבור הכללי. לכו לבקר שם, תיהנו מהשקט, מבעלי הכנף, מהצמחייה וממזג האוויר המדהים ותתחברו לטבע, קצת צפרות לא הרגה כאן אף אחד.
שבת שלום.

avi@bnayahu.com