חדשות טובות וחדשות רעות בעניין ירושלים. נתחיל מהטובות: הנשיא דונלד טראמפ מכיר בירושלים כבירת ישראל ומתכוון להעביר אליה את השגרירות האמריקאית. למה אלו חדשות טובות? הרי עבורנו ירושלים היא בירתנו כבר 3,000 שנה. דוד המלך קבע בה את בירת מלכותו וכתב בה את מזמורי התהילים. ירושלים היא שלנו בין שאומות העולם מכירות בכך, כמו הנשיא טראמפ, ובין שאינן מכירות בכך, כראשי צרפת, גרמניה ובריטניה. ועם זאת: הכרת ארה"ב בעובדה בת 70 השנה חשובה מאוד. מדהים רק איך מחלת הנפש העמוקה של היהודים גורמת להם להיבהל ולפחד גם כשיש חדשות טובות. בהכרה האמריקאית יש גם הוכחה כי כשהיהודים מאמינים בצדקת דרכם, נחושים ללכת בה, ואינם נבהלים משנאת ישראל, גינויים, התעלמות וחרמות - סופם לנצח. וכך יהיה גם לגבי יהודה ושומרון. אם נאמין בזכותנו, ונחיל ריבונות, ולא נפחד - גם העולם יכיר בריבונותנו. בעוד שנה או מאה שנים. 



ועתה לחדשות הרעות: הנשיא טראמפ מכיר בירושלים כבירת ישראל ומתכוון להעביר אליה את השגרירות האמריקאית. ולמה אלו עלולות להיות גם חדשות רעות? כי טראמפ, כאיש עסקים, אינו מחלק ארוחות חינם, ותג המחיר שהוצמד ל"מתנה" הזאת עדיין לא נחשף. אבל מתוך מה שאנו יודעים על דפוסי החשיבה של "ביזנסמן" אמריקאי - ישראל תיתבע לשלם עבור המחווה החשובה הזאת במטבעות טריטוריאליים בלב המולדת שלנו: הכרה במדינה פלסטינית ביהודה, בשומרון ובעזה ומסירת שטחי המולדת שלנו ל"מדינה" כזאת. זהו מהלך אובדני למדינת ישראל, ושום יתרון שבהכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל אינו שקול כמובן כנגד הנזק הבלתי הפיך שייגרם לנו אם תוקם מדינה פלסטינית. מתוך הכרה בחולשתו של נתניהו, ובקושי שלו לעמוד בלחצים, בייחוד עתה שמעמדו רעוע - יש חשש שיקרוס. אולי ישתעשע גם בתקווה שזה יציל אותו כפי שהציל את שרון.
 

אבל יש עוד יתרונות להכרה האמריקאית. הם מתבטאים למשל בהתקף הזעם של ארדואן. הוא מאיים לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. אי אפשר כמובן לבוא אליו בטרוניות. הוא שונא ישראל מובהק וידוע. תומך בחמאס. נלחם בנו בכל זירה בינלאומית. קשה להבין למה נכנע נתניהו בפניו, השפיל את ישראל, התנצל על חיסול מחבלי המרמרה ושילם פיצויים מכספי המסים שלנו. הרי ארדואן "נירמל" את היחסים רק כדי שיוכל להחזיק אותם כבני ערובה. אם עבור תקינות היחסים היה נתניהו מוכן להשפלות כאלו - כנראה הם חשובים לו, וניתן יהיה לסחוט את ישראל בעזרתם. אבל מנוול כזה מבין רק כוח, ולכן צריך להודיע לו כי אם ינתק את היחסים - תכיר ישראל ברצח העם הארמני כפשע מלחמה טורקי. 
 



אבל לא רק ארדואן מתעצבן כמובן, גם הערבים כועסים. הם לעולם לא יסכימו להכיר בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, וכבירת ישראל בלבד. אנחנו לא יכולים לוותר על ירושלים. גם הערבים לא. ולפיכך - היא העיר אשר תציל אותנו מהנכונות של חלק ממנהיגינו לוותר על לבה של ארץ ישראל ולהכיר במדינה פלסטינית.
 

ולא רק ארדואן והערבים מתעצבנים - גם השמאל הישראלי דופק את הראש בקיר בזעם. שנים הסבירו לנו כי רק אם נסכים לחלוקת העיר, "בינאום" או "בירה משותפת" (או כל הזיה אחרת שאין לה מקבילה בעולם), יכיר העולם במערב העיר כבירת ישראל. אפילו השמאל הישראלי הגיע השבוע למסקנה הקודרת שאי אפשר לסמוך על הגויים.

מחזיקים ביחסים עם ישראל כבני ערובה. צילום: רויטרס
 

# # #
 

וגם בעניין ירדן - חדשות טובות וחדשות רעות.
 

נתחיל בטובות: ב־1994 נחתם הסכם השלום עם ממלכת ירדן. בניגוד להסכם השלום עם מצרים, שהיה כרוך בוויתור על כל חצי האי סיני ובעקירת היישובים היהודיים בו - ההסכם עם ירדן "כמעט לא כאב". ישראל "החזירה" לירדן שטחים בנהריים ובערבה. חלק מהשטח נשאר בידינו בחכירה. אבל - יש שלום! הממלכה נלחמת בטרור ויש גם יתרונות אסטרטגיים "סודיים".
 

ומכאן, לחדשות הרעות: עצם הכרת ישראל בממלכה ההאשמית של ירדן הייתה רעה. בין שאנו מאמינים שזה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ההיסטורית, ואפילו מ"הבית הלאומי" שהובטח לעם היהודי במנדט הבריטי, ובין שאנו מאמינים שזו צריכה להיות מוכרת כמדינת הלאום הפלסטינית (אז ודאי שאין צורך בעוד אחת, ממערב לירדן). אבל לא הייתי נזכר ברעות החולות הללו שאינן בגדר "חדשות" - אם לא היה השעון מתקתק. ולוח השנים מדפדף.
 

בשנת 2006 פרסם אפרים הלוי, מי שהיה ראש המוסד, ספר בשם "אדם בצל". בספר הוא מתאר בין השאר את המהלכים שהביאו לחתימת ההסכם עם ירדן. נדלג ברשותכם על הסכסוכים הנתעבים בין רבין ופרס (פרס האשים את המלך חוסיין בבוגדנות כי חוסיין גילה את פרטי המו"מ החשאי שהוא ניהל ל... ראש הממשלה יצחק רבין, יריבו הפוליטי) ועל שאר התככים של פרס. כותב הלוי: "ירדן דרשה חזרה לגבולות 1967, ועל פניו הייתה משמעות הדבר שישראל תחזיר לירדן שטחים מדרום לים המלח - יותר מ־380 קמ"ר - יותר משטחה של רצועת עזה כולה... אחרי המפגש ההיסטורי בין ראש הממשלה רבין ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת על כר הדשא בספטמבר 1993, ראה המלך חוסיין במהלך זה כמעט בגידה מדינית מצד ידידיו הישראלים הוותיקים ממפלגת העבודה... הפגישות עם רבין הסתיימו בקיפאון... צריך היה ליישב את בעיית השטחים שירדן תבעה כי יוחזרו לריבונותה... אך מה יעלה בגורלם של יישובי הערבה מדרום לים המלח ולאורך הגבול? היישוב צופר, למשל, עיבד שטח ניכר, שמן האוויר נראה כמו אגרוף הנעוץ עמוק בשטח ירדן. יתרה מזאת, עיבוד השדות התאפשר רק על ידי שימוש במים שנשאבו מבארות חדשות אשר נקדחו בטריטוריה ירדנית... חכירה לא יכלה להיות פתרון של קבע לשטחים אלו... הוראותיו של רבין היו שלא משנה מה ייאמר באותיות הקטנות, יש להבטיח ליישובים בדרום שהם יוכלו להמשיך לעבד את אדמותיהם כמו בעבר. אבל כמה זמן יהיו התנאים האלה בתוקף? מתי יבוא הזמן לחדשם, או לבחון אותם מחדש?".
 

הלוי מספר שחוסיין התחיל בהצעה לחכירה לחמש שנים - והתרצה לאחר מקח וממכר ל־25 שנות חכירה, ושימוש בבארות תמורת 50 מיליון קוב ממי הכנרת המתייבשת והולכת.
 

השנים חולפות. בעוד פחות משנתיים יוכלו הירדנים לתבוע נסיגה ישראלית בערבה. חוסיין, שהיה ידיד אמת למנהיגים ישראלים רבים - מת. בנו עבדאללה אינו ידיד. הוא פועל נגדנו בגלוי ומסב לנו נזק רב, ככל שהוא יכול. "ההבנות האסטרטגיות הסודיות" לא נפגעו אולי, אך ישראל משלמת עבורן בהסכמה להתערבות ירדנית בוטה בענייני ירושלים. יש לירדן "וטו" בענייני הר הבית, וזו פגיעה אנושה בריבונות הישראלית בירושלים. קשה לראות את עבדאללה זה מאריך באופן אוטומטי את תוקף הסכם החכירה בערבה, אם לא יופעל עליו לחץ דיפלומטי כבד ואם לא יהיה לו הרבה מה להפסיד. 
 

שר החוץ (נתניהו) ומשרדו נרדמו בשמירה. איש אינו עוסק במה שצפוי בקרוב. אם לא נתעורר מיד - שוב נשלם ב"שטחים תמורת שלום".